כבד את ילדיך
כבד את ילדיך

בזכות הלכלוך

יונת שרון

(מתוך באופן טבעי, גיליון 28, אפריל 2000)

- "יש לו משהו בפה!!!"
- "כן, זה בוץ."


על הפחד שהילד יאכל דברים מלוכלכים התגברתי אחרי שיחה קצרה עם אחות טיפת חלב. "תנסי לחשוב," היא אמרה לי "מה הטעם של אדמה, של עץ, של דשא." הרגשתי את הטעמים. אומרים שיש במוח אזור מיוחד שזוכר טעמים וריחות. "איך זה שאת מכירה את הטעמים האלה?" היא המשיכה, "כולנו טעמנו אותם פעם, ועכשיו ההזדמנות שלו."

אחר-כך קראתי על מחקר לפיו לילדים ביישובים כפריים יש פחות אלרגיות מאשר לילדים עירוניים, אפילו מפרברים עשירים ומעוטי זיהום-אויר. כלב או חתול בבית תורמים גם הם להפחתת האלרגיות. כשהמערכת החיסונית נתקלת בלכלוכים כחלק מהסביבה הטבעית, היא לומדת אותם ומאפשרת לגוף לתפקד היטב גם בנוכחות גורמים מזיקים. ילדים הגדלים בסביבה עירונית, לעומת זאת, מתלכלכים רק בהזדמנויות מיוחדות, וגם אז זה בדרך כלל תחת השגחה ופיקוח, ולא למשך זמן ארוך. לילד שגדל בין כבישים וקניונים, שלולית בוץ היא דבר מיוחד, ואולי אפילו תענוג אסור - "אתה לא יכול להכנס פנימה מלא בוץ!"

לכלוך הוא חלק מהעולם, וילדים חוקרים אותו כמו שהם חוקרים כל דבר אחר בעולם. הגבלת החקרנות שלהם לדברים נקיים בלבד לא מאפשרת להם ללמוד על דברים מלוכלכים: מה נדבק ומה אפשר לנער, מה נמעך ומה קשיח, מה מעורר בחילה ומה חסר-טעם. זה לא אומר שצריך ללכלך ילד באופן יזום, אבל אם תינוק בוחר לזחול דווקא לתוך שלולית בוץ, אולי לא כדאי לעצור בעדו.


ומה לגבי לכלוך מנטלי? טלביזיה, פרסומות מכל עבר, מוסיקה רעשנית, אידיאלים מעוותים, אלימות, פוליטיקה? כאמא, היה לי קל יותר אם ילדי לא היו נחשפים לכל הלכלוכים האלה. אבל גם הדברים האלה הם חלק מהעולם בו אנחנו חיים, ואפילו אם לא אכניס אותם הביתה, הילדים יתקלו בהם בסופו של דבר. יתכן שזה ידחה אותם מיד, אבל יכול להיות שהם דווקא ימשכו לדברים האלה וירצו לחקור אותם. ומה אז?

מה עושים עם ילד שרוצה לשבת שעות מול הטלביזיה, או ילדה שמתעקשת לקנות מדפים שלמים של מוצרי ברבי? אפשר להגביל אותם, לאסור עליהם לחקור דברים שלדעתנו הם מזיקים, לפקח, להפוך את הדברים האלה לתענוגות אסורים. אבל אז מה יהיה על הלמידה, המחקר, פיתוח יכולת להתמודד גם עם דברים מזיקים?

הלוואי שהייתי יודעת מה עושים במצבים כאלה. גם בשנות האמהות הספורות שלי כבר הגעתי כמה וכמה פעמים למצבים בהם חשבתי שזהו, עכשיו באמת צריך להגביל, לאסור, להפסיק. אבל אז, אחרי שהילד שלי שיחק עם אקדח צעצוע במשך יומיים הוא השאיר אותו מיותם בארון, אחרי שהוא חיסל חבילת מרשמלו שלמה הוא לקח פלח פומלה, אחרי שהוא נצמד למסך המחשב במשך שבוע הוא זנח אותו לחודשיים. ואחרי שקורה דבר כזה אני חושבת לעצמי ששוב דאגתי סתם, שוב לא בטחתי בו.


איזון. זה הדבר שאני מחפשת. כן, להרשות להתלכלך, אבל לא, לא באופן מוגזם. רק שכל כך קשה למצוא את נקודת האיזון החמקמקה הזו! איזו כמות בוץ בשיער זה מאוזן? כמה שעות צפייה בטלביזיה? כמה ממתקים? איך אפשר לדעת? ואם אני לא יודעת איפה נקודת האיזון, איך אדע מתי להגביל, לאסור, להפסיק?

איזון זה גם מה שהילדים מחפשים. כמה בוץ אפשר למרוח על הגוף לפני שזה מגרד, כמה מרשמלו אפשר לאכול לפני שזה כבר לא כיף, כמה זמן אפשר לבהות בטלביזיה לפני שמתחילים להשתעמם. באותם מקרים שהפסקתי אותם, לא אפשרתי להם לגלות את נקודת האיזון. כשהייתי מגבילה את כמות שעות הטלביזיה של הבן הגדול שלי, הוא היה מנצל את השעות האלה במלואן. ואצל סבתא וסבא הוא היה עושה חגיגה: סופשבוע שלם מול הטלביזיה. אבל אחרי שהרפיתי ונתתי לגלות בעצמו את נקודת האיזון שלו, הוא התחיל לצפות בטלביזיה רק אם במקרה אין לו שום דבר אחר לעשות, וגם אז הוא בדרך כלל מכבה אותה די מהר - מסתבר שרוב התוכניות לא מעניינות אותו...


אני לא יודעת אם הגענו לאיזון. אני עדיין לא יודעת איפה נקודת האיזון. אבל אני יודעת שבשביל למצוא אותה, חייבים להיות חופשיים לחפש, להתנסות, להתלכלך.

לדף הראשי