כבד את ילדיך
כבד את ילדיך |
להרגיש את הלידה(מתוך באופן טבעי, גיליון 31, אוקטובר 2000) |
"ואז תרגישי איך אלוהים זורם דרכך."
הלידה הראשונה שלי היתה בכלל עם אפידורל, וכך התכוונתי ללדת גם הפעם. מסיפורי הלידה ששמעתי הסקתי שהדבר העיקרי שאפסיד הוא כאב, ולא היה לי רצון עז לסבול. חלק קטן מסיפורי הלידה הזכירו "חויה מדהימה" אבל לא הצלחתי להבין מה כל-כך מדהים בכאב, וחשבתי שתינוק חדש זה מדהים גם עם אפידורל.
לכן הופתעתי כל-כך מההרגשה של לידה ללא חומרים מקהי-תחושה. זה באמת מדהים.
זה קרה במקרה, בבית-חולים קונבנציונלי לחלוטין, בלי שהיתה לי שום הכנה ללידה טבעית. ההתרחשויות מסביב ללידה נראות לי בדיעבד לא כל-כך חשובות - מתי בדקו מה, מה רצו לעשות, ואיך קרה שלא עשו. כל זה מתגמד לעומת הלידה עצמה, שבאמת קשה לתאר אותה במלים מלבד "מדהימה".
ובכל זאת, אני מנסה להכניס למלים את חווית הלידה שלי, למרות שהחלקים הכי חשובים לא יכולים להצטמצם לתוך תיאור מילולי. אולי זו הסיבה שרוב סיפורי הלידה עוסקים בעיקר במה קרה מתי: לא רק שהחויה האישית שונה מאשה לרעותה, אלא שבכלל אין מלים שיכולות להעביר אותה. מתוך ההבנה הזו יש לקרוא את התיאור שלי: אישי, ייחודי, אולי לא רלוונטי לנשים אחרות, ובכל מקרה חסר ולא משקף טוב את הדבר האמיתי. כפי שכתוב בציור התפוח הידוע של רנה מגריט: Ceci n'est pas une pomme (זה אינו תפוח - כי זה רק ציור).
ההבדל בין הצירים הכואבים של אז לצירים הלוחצים של הפעם, מזכיר לי את ימי האביב כשהולכים יחפים אחרי חורף שלם בנעליים: כל אבן וענף מכאיבים נורא בכאב עמום, לא ממוקד. אחרי שהרגליים מתרגלות, מרגישים טוב יותר את צורת האבנים והענפים אבל הם נעשים פחות כואבים. כך גם הצירים: כשאני נותנת לעצמי לחוש אותם טוב, אני מרגישה התכווצות חזקה, אבל לא כאב נורא. אולי חלק מהכאב נובע מהרתיעה מהתחושה הלא מוכרת?
רוב הזמן אני לבד, וגם זה עוזר. כשיש מישהו אחר איתי, אפילו אם זה בנזוגי, חלק מתשומת לבי מופנית אליו. לבדי, אני יכולה להקשיב טוב יותר לגופי ולהגיב בכל רגע בצורה המתאימה למה שהוא אומר לי. אין לי תנוחה נכונה אחת - כל ציר הוא עולם חדש בפני עצמו וצריך לערוך עימו הכרות ולהתנהג בהתאם לאופיו הייחודי.
בינתיים הפעילות של שעות היום הופכת לשקט של הלילה. כל-כך כיף לי עד שאני לא חושבת עדיין על שיכוך כאבים ולא קוראת לאחיות. אפילו כשהמיילדת מודיעה שמאוחר מדי לאפידורל אני לא מצליחה לחוש פחד, למרות שברור לי שאני עומדת לפני הסבל הגדול בחיי. מנת יתר של אנדורפינים במוח, כנראה.
המיילדת מסדרת סביב את המכשור בתנוחה החדשה, ומגיע עוד ציר, חזק עוד יותר מקודמו. הפעם התחושה ברורה יותר: כאילו יד לא נראית סוחטת אותי מבפנים בכוח עצום. זה חזק כל-כך שנשמתי נעתקת. אחרי הציר אני חושבת מה יהיה בהמשך - הרי אומרים שצירי הלחץ הם הנוראים מכל! מה אעשה כשהם יגיעו?!
דוקא עכשיו המיילדת מחליטה לעזוב את החדר. "את מסתדרת יופי - תקראו לי כשיתחילו צירי הלחץ" היא אומרת ויוצאת מהדלת בשאננות מפחידה. עוברות שניות ספורות ו... הנה זה בא!
להפתעתי אני לא חשה כאב. הלחץ החזק הזה, שאני חלק ממנו, שוטף אותי בכוח עצום אבל בלי להכאיב. אולי זה בגלל שאני נסחפת יחד איתו - אם הייתי מנסה להתנגד לנחשול העצום הזה, אפילו טיפה, בטוח שזה היה גורם לכאב נורא.
המיילדת נכנסת פנימה עם עוד אחות והן משכיבות אותי על הגב. החלק המודע שבי מתבונן מהצד, מנותק משליטה - הכל פשוט קורה. הנה עוד ציר; כל הגוף עובד, כל השרירים מתכווצים, הצרחה שנמשכת בנשימה יחידה לאורך כל הציר - איך יש לי כל-כך הרבה אויר?
העור בחיץ נמתח נורא, כואב, שורף. הציר נגמר ואני צועקת "לשמן!", אבל המיילדת כבר שימנה. פי צועק "הרדמה!" והיא מזריקה לי הרדמה מקומית. אני נחה. כבר אפשר להרגיש את תחילת הראש של התינוק!
הנה עוד ציר מתעצם. איזה כוח! שום דבר בי לא עוצר יותר את הדחיפה וזה קורה, הבלתי יתואר קורה!
זה נמשך רק שניה או שתיים, אבל זה היה שם כל הזמן. משהו גדול וחי מחליק מתוכי החוצה בעודו פותח אותי לשטף עצום של תחושות חזקות יותר מכל מה שהכרתי עד עכשיו. כל העולם כולו מרוכז באותה שניה ובאותו שטף, והכל נעשה כל-כך ברור וכל-כך נכון.
הראש והגוף מחליקים בדחיפה אחת חלקה, והידיים שלי מתרוממות מעצמן לקחת אותו. הוא שקט, אבל אני כבר יודעת. אני יודעת שהוא נושם, אני יודעת שהוא מושלם, אני יודעת שאני מאוהבת בו.
המיילדת משפשפת לו קצת את הגב והוא נוהם קלות. אני מסתכלת בו ויודעת את שמו, יודעת מה הוא צריך, יודעת מה לעשות - לקום ולקחת אותו הביתה (אם צריך אז ברגל).
בינתיים אני מובלת במסדרון עם בנזוגי, מרגישה בידיים אין-תינוק, כל-כך אין-תינוק. עוברות דקות (ואולי רק שניות?) ואני שולחת את בנזוגי להביא לי את התינוק. הוא חוזר בידיים ריקות ועם הבטחה שיתנו לי לראות אותו בדרך למחלקה. אני שוקלת לקום ולקחת אותו בעצמי - אני מרגישה כשירה לחלוטין לקום - אבל מחליטה להתנהג יפה ולחכות.
רק בחדר אני לוקחת אותו אלי, מרגישה אותו, ממלאת את החלל המעיק בין ידי. עכשיו זה נכון. עכשיו הכל במקום.
אחרי כמה חודשים יכולתי כבר לתאר קצת ממה שהרגשתי בזמן הצירים ואחרי הלידה, אבל את רגע הלידה עצמו לא הצלחתי לתאר. התחלתי לשמוע ולקרוא סיפורי לידה של נשים אחרות. רובם היו מאוד שונים, כמה מהם דומים, אבל באף אחד מהם לא היה תיאור של רגע הלידה, הדבר שחיפשתי כל-כך, הדבר שיסביר למה בכלל צריך את זה, למה שווה להרגיש את הלידה.
לא מצאתי תיאור כזה. גם לא הצלחתי לתאר זאת בעצמי. הדבר הקרוב ביותר שמצאתי הוא מאמר של מיילדת שסיפרה על אשה צעירה שעמדה ללדת בפעם הראשונה ונראה היה שהיא לא מפחדת מהלידה בכלל. כשהמיילדת התעניינה מאין נובע הבטחון שלה, היא אמרה שאימה הכינה אותה וסיפרה לה איך זה יהיה. אני חילונית גמורה, אבל כשקראתי מה אמרה אותה אם לבתה עברה בי צמרמורת:
"כשיגיע הרגע את תדעי מה לעשות, ואז תרגישי איך אלוהים זורם דרכך."
שלוש וחצי שנים מאוחר יותר ילדתי את בני השלישי, בבית. אולי כדי להמנע מעודף טלפונים וביקורים בזמן הלידה, ואולי בגלל שלא רציתי שהלידה תתועד בוידאו ותמונות, בנזוגי תעד את מהלך העניינים באינטרנט בזמן אמת. את התוצאה אפשר לקרוא בדף יולדים_בבית.