כבד את ילדיך

הילדה הנשכחת קטע מתוך מאמר של Sammy Vidal-Hall במגאזין To Be Free: A Radical Alternative for Children and Parents תרגום: יונת שרון (מתוך באופן טבעי, גיליון 33, פברואר 2001)

"האמת שמשחררת אותנו היא לרוב האמת שאנחנו מעדיפים לא לשמוע."
- הרברט אגאר, סופר אמריקני 1897-1980

זה לא פוגע בי להכיר בזה. אם אני חשה כאב, מקורו עוד בזמנים לפני שנהייתי לאם.

לא, אינני האמא שאני רוצה להיות. בלילה, ערה בחשכה, אני יכולה לשמוע אותם נושמים, ישנים. חולמת, כל כך עצוב לי עליהם באופן שאינו אפשרי במשך היום כשיש רעש והמולה ובלגן. ברגעים השקטים האלה לפני השינה, אני מרגישה איך זה צריך היה להיות בשבילם.

כשבוכים עם הראש על הכר ובוהים לתוך החשכה, האוזניים מתמלאות בדמעות.

וכשהמחשבות האלה מטפטפות אחורה, מעכשיו אל העבר, אני תמיד תוהה איך זה היה בשבילי לפני זמן כה רב, כי הילדה שהייתי הפכה לאמא שאני היום. נוף ילדותך חרוט בגופך, ברגשותיך, במעשיך, בסימפטומים, באמהות ובאבהות.

צעקתי על ילדי ונדנדתי להם. אמרתי דברים פוגעים, לרוב בלי לשים לב - אפילו שהייתי צריכה לדעת - ואז אני רואה משהו בעיניהם, כאב כנראה. פגעתי בהם. ומה שהם שומעים מאיתנו זה רק מסרים מעוותים ששייכים למקומות אחרים, מאשימים אותם ברגשות שמקורם בעבר הרחוק - מצוקה, כעס, עלבון; רגשות שראויים להשמע ולהתקבל ע"י מבוגר אחר אבל במקום זאת מתפרצים על הילדים, רגשותינו האמיתיים מוסווים כך שהאשמה תיפול עליהם.

הילדים לעולם לא אשמים.

קשה לי להתנצל בפניהם.

והם קופצים, קופצים וצוחקים ונאבקים וצריכים ושואלים וצורחים וכל מאודי משתוקק לקצת שלווה, נואש לשלווה, שקט ושינה ומנוחה וזמן לעצמי, ואני אומרת בבקשה די, כפי שאני עושה לפעמים, בבקשה די, בבקשה חכו, רק רגע, עוד מעט, בבקשה בבקשה בבקשה. ואם אני לא אומרת את זה, כאילו אני מנסה שלא, אני לרוב חושבת את זה, אני מרגישה את זה.

לפעמים אני כואבת את זה.

הם שומעים את רגשותי גם אם אני לא אומרת אותם, הם שומעים אותם בעיני ומה שהם שומעים הוא: לא.

לא לא לא. די.

לא לקפוץ בשמחה וצחוק כה גדול ורועש.
לא להיות כה שמחים ומאושרים.
לא להרגיש כל-כך, כל-כך, כל-כך.
די לצפות ממני לשמוע את הצרכים והצריחות שלכם.
די להיות כה חיים ומלאים עד להתפקעות.
די להיות שלמים כפי שאתם.
די לצפות מעולמכם להסביר לכם פנים.
למה עלי לשמוע את דמעותיכם שוב, שוב?
בבקשה רגע, די.
בבקשה לא לקפוץ.

בהדרגה הם יגיבו לרגשות האלה גם אם לעולם לא נבטא אותם, ובמשך שנות הילדות האלה צרכיהם הנואשים וההנאות והדמעות וכל הדברים הגדולים והחזקים ידעכו עד שלבסוף הם קבורים.

שקט סוף-סוף.

זה קרה לי וזה קרה לך.

הפסקנו לקפוץ. רגלינו שכחו כיצד לזנק מהקרקע, ידינו שכחו איך לשאוף לשמים. אנחנו לא קופצים יותר.
צחוק לא היה דבר יפה, ראשינו נזרקים אחורנית; צחוק היה רעש שמפריע לאחרים, החנקנו אותו עם ידינו לחוצות כנגד השפתיים.
היינו אמיצים. לא צרחנו.
ניגבנו את הדמעות על השרוול. בלילה, הכרים היו לחים כנגד הלחיים. אחדים שכחו לגמרי איך לבכות, עיניהם יבשות כמו שפתיים של גוועים בצמא. איך בנינו הקטנים יבכו החוצה את צערם כשהגברים אינם יכולים?
למדנו את המשמעות של לא. למדנו את זה ישר לתוך הוריד.

אם נמצא ביטוי רגשי לאובדן בעברנו ולאבל ולאימה, לא נצטרך שילדינו ילמדו להשתיק את רגשותיהם וביטויי העצב וההתלהבות. אליס מילר כותבת בספר For Your Own Good: "זו עובדה טראגית שהורים מכים את ילדיהם כדי להמלט מרגשות שנובעים מהדרך בה הם עצמם טופלו בידי הוריהם." אנחנו משתוקקים שילדינו יפסיקו להרגיש ולעשות משהו רק אם נפגענו בעצמנו עמוק כל כך עד שאיננו מסוגלים לשמוע ולראות את הדרך שבה הם בוחרים לבטא את עצמם; כי דרך הביטוי הזאת מזכירה לנו בדיוק כואב את הרגשות שפעם היינו חייבים לדכא.

אני מביטה אחורה ורואה את הכאב שסבלתי כילדה, שאת השלכותיו נשאתי כל חיי; ואז אני מסתכלת קדימה, לילדי בתחילת חייהם ובין השניים, העבר והעתיד, נמצאת אני. האשה שאני עכשיו, בין הילדה ממנה התפתחתי, אותה רוח של ילדה שקיימת רק בזכרונות וברגשות, הילדה שפעם הייתי - וילדי שלי שיש להם רק מעט, כל כך מעט, שנות ילדות.

עלינו להיות אלה, למרות כל הכאב שסבלנו, שימצאו דרך לעצור את זרם הכאב המועבר מהורה לילד. עלינו להיות חזקים מכפי שאנחנו באמת; זה טבעו של חינוך חופשי, אוזרים עוז מתוך אותם מקומות בתוכנו שנותרו שבירים, תכופות עקרים, מחוויות הילדות שלנו; כדי שילדינו יוכלו לשמור לפחות חלק משלמות הקיום שלהם, היכן שכה הרבה מזו שלנו נשחקה, התפוררה, התפזרה - ועדיין נשארת כזו.

ניסיון ליישם חינוך חופשי לעולם לא יהיה כמו מחוייבות לחינוך חופשי, וגידול ילדים בחופש יוכל להפוך לחלק מאיתנו, לזרום בחופשיות מאיתנו לילדינו, רק כשאנחנו מתחילים להתאושש רגשית מחוויות הילדות האישיות שלנו. להכיר, בתוכנו, שלעתים כה קרובות אנו רוצים - ואפילו מצליחים - להגביל את ביטויי הרגשות והחיות של ילדינו, אפילו בדרכים עדינות, זהו צעד הכרחי בדרך להרכבת תמונת הילדות שהייתה לנו. שום כמות של קריאה בספרים שכתבו אחרים, גם אם הם מעוררי השראה ומספרים על טרגדיות נפוצות; או הקשבה לחוויות של אחרים, גם אם הן מרגשות אותנו עמוקות, או כל דבר אחר, לא יוכלו לבוא במקום הגילוי העצמי הרגשי שלנו עצמנו כי סיפור הילדות של כל אחד מאיתנו הוא ייחודי לחלוטין - אפילו לאחיות יהיו סיפורים שונים לספר - ועל כל אחד מאיתנו לגלות את הסיפור הפרטי שלו.

לא.
ואם לנו זה נעשה, אם אנחנו מסוגלים להכיר בכך שנלקח מאיתנו משהו, אז חישבו על מה שהיה לנו לפני שזה נלקח מאיתנו. ואם נוכל לדמיין את זה, אז ודאי שזהו הדבר שאנחנו רוצים שישאר ללא פגע בילדינו, השמחה, העליצות הגדולה, העוצמה של הרגשות, העושר שהיה האפשרות לחיים לפני שהדחקנו כל זאת.

לדף הראשי