כבד את ילדיך
כבד את ילדיך |
כשאין לי כוח(מתוך באופן טבעי, גיליון 35, יוני 2001) |
"אמא, אין לי כוח." הוא נופל לידי, מתנשף.
"הנה, קח כוח." אני מתכופפת ומחבקת אותו חיבוק עמוק וטוב, כזה שיכול להמשך לנצח.
"תודה!" שתי שניות והוא כבר גמר לתדלק וחזר לרוץ, לטפס, לקפוץ ולצרוח מהתלהבות ושמחת חיים. כזה הילד שלי - אהבה נותנת לו כוח.
הרבה פעמים גם לי אין כוח. בדרך כלל זה מגיע אחר הצהרים, ואני מרגישה שזהו, נגמר לי, עוד פעם אחת "אמא!" ואני מתמוטטת. ואז אני מכניסה את הילדים לאמבטיה, נכנסת למים איתם או למקלחת ליד, ונרגעת. המים מכסים את גופי ומשחררים אותי, לוקחים ממני את המתיחות והלחץ, ואני נחה. המים נותנים לי מנוחה. בתוך המים אני מסוגלת לנוח אפילו כששני ילדים משחקים עלי. וכשאני יוצאת, אני מרגישה כמו חדשה. כזו אני - מנוחה נותנת לי כוח.
לפעמים אין לי כוח כבר מתחילת היום. אני מתעייפת רק מלחשוב על כל המטלות שעומדות בפני: כלים, כביסה, טלפונים, סידורים בעיר, שיעור לכלבה, משחקים עם הילדים, לענות למכתבים, להחזיר את הספרים, ועוד ועוד ועוד. לפעמים אני גוררת את עצמי ומנסה בכל זאת לעבור את היום איכשהו. כשזה קורה, אני לא מצליחה לעשות הרבה מלבד למשוך את היום, ומה שאני כן מצליחה לעשות אני עושה רע. לכן בפעם האחרונה שזה קרה לי התקשרתי לשלומית: "אפשר לבוא אליכם היום?" שאלתי. "בואו, אנחנו כאן." היא חייכה אלי מעבר לקו.
באתי להתבטל אצלה. הילדים שיחקו, אנחנו דיברנו, שלומית דאגה לתפעול השוטף, ואני עשיתי כלום. אמנם לא עשיתי מה שהייתי אמורה לעשות, אבל לפחות עשיתי את זה טוב. וכשחזרתי הביתה, פתאום היה לי כוח לכל המטלות. את הטלפונים גמרתי בשניות, תוך כדי שטיפת כלים וסידור הכביסה, המכתבים כבר התנסחו לי בראש ונשאר רק לכתוב אותם, והלכנו כולנו יחד לספריה בכיף כשבדרך אני עושה לכלבה את השיעור שלה. השחרור מהכורח לעשות מטלות נתן לי כוח.
אחד הדברים שנחמדים אצל שלומית זה שהיא אוהבת לדבר על ספרים. הרבה אנשים אוהבים לקרוא ספרים, אבל רבים רק קוראים אותם ולא חיים אותם. אצלי, חלק משמעותי מהחיים קרה בתוך ספרים. עכשיו יוצא לי פחות לקרוא, במיוחד ספרים שאפשר לחיות בתוכם, אבל לדבר על זה יכול להיות טוב כמעט כמו לעשות את זה (ומבחינות מסוימות אפילו טוב יותר). כמעט תמיד אחרי שאנחנו מדברות יש לי תאבון לקחת כמה ספרים ולהתיישב לקרוא אותם בלגימה אחת. אהבת הספרים של שלומית מתחברת עם תאוות הקריאה שלי ומגבירה אותה עד שהיא מניעה אותי מספיק בשביל להיענות לה. שיתוף עם עמיתים לחוויות נותן כוח.
אבל יש פעמים שהאין-כוח תופס אותי רק מאוחר, כשכבר בא לי לישון ואין לי כוח לכלום. אני זוכרת פעם אחת כזאת כשבני הקטן היה תינוק וסרב להירדם למרות שהיה ברור לי שהוא עייף ועצבני וגם אני כבר כמעט נפלתי מהרגליים. לקחתי אותו במנשא, וזה לא עזר. רצתי איתו ברחבי הבית, והוא התחיל לצחוק עלי. נזכרתי ששמעתי פעם שטיול באויר הצח עוזר במצבים כאלה, ויצאתי החוצה. היו שם המון דברים שעניינו אותו: ממטרות משפריצות, מכוניות מאירות, כלבים נובחים. הרגשתי שזה לא ממש עובד ופניתי לדרך צדדית וחשוכה.
בעודי הולכת, ראיתי כמה שהכוכבים נוצצים בשמים. הרמתי את המבט וראיתי את קבוצת אוריון ממש מעלי. כשהייתי ילדה אהבתי לצאת בלילות צלולים כמו זה לצפות בכוכבים. עכשיו הם נראו לי כמו מכרים ותיקים: הנה ריגל זוהר, ובתלג'וז נראה אדום מהרגיל, ואיזו יפה ערפילית ראש הסוס, והנה סיריוס מרשים מכולם. איזה יופי.
פתאום שמתי לב שבכלל לא שמתי לב לבן שלי. השפלתי אליו את מבטי וראיתי שהוא ער ורגוע להפליא, מתבונן בחשכה שמסביב. הבנתי שהעצבנות והעייפות באו ממני ולא ממנו. המשכתי בטיול, אבל לא מתוך מטרה להרדים אותו, אלא פשוט נהניתי מהלילה. כשחזרנו לבסוף הביתה, הוא אמנם לא נרדם, אבל זה כבר לא היה אכפת לי - אספתי מספיק מראות כוכבים בשביל להמשיך כל הלילה. ההנאה מהטיול נתנה לי כוח.
יש דברים שאף פעם אין לי כוח לעשות. נקיון למשל. אני רק חושבת על זה וכבר מתעייפת. אבל גיליתי שיש שני דברים שגורמים לי בכל זאת לנקות: אם באמת אין ברירה ולא נשאר זמן (למשל כי חמותי תכף מגיעה), או אם אני מנקה יחד עם אנשים אחרים - הילדים שלי, בעלי, ההורים שלי. כשמנקים יחד, הניקיון נעשה משהו שולי והיחד הופך להיות הענין המרכזי. זה עובד כמעט לכל דבר: חברה נעימה נותנת כוח.
למען האמת אני דוחה את כתיבת הרשימה הזאת המון זמן - פשוט לא היה לי כוח לכתוב אותה. והנה תוך כדי כתיבה אני כבר מרגישה יותר טוב, כבר יש לי יותר כוח. כל כך כיף לשפוך את הלב, לבטא את עצמי, אפילו אם זה רק למסך. וזה יכול לעבוד גם בלי מלים: לפעמים אני שרה את עצמי בשיר שמתאים למצב רוחי או סתם מאלתרת, וזה עושה לי טוב. לפעמים אני מציירת או מקשקשת את זה על נייר. יש לי חברה שרוקדת את זה. זה לא כל כך משנה באיזה אופן, אבל הבעת דברים בדרך הביטוי האישית נותנת כוח.
אבל היום דווקא היה לי כוח. כבר בבוקר היה לי כוח לעשות התעמלות. אחר כך היה לי כוח לעשות סדרה מרשימה של עבודות בית. היה לי כוח לשחק עם הילדים, והיה לי כוח לצאת איתם העירה. ואפילו עכשיו בלילה, יש לי כוח לכתוב את הרשימה הזאת סוף סוף. ניסיתי לחשוב למה דווקא היום, מה קרה שפתאום יש לי כל כך הרבה כוח לעשות דברים, יותר סבלנות, יותר יוזמה. אולי זה סתם - יש ימים טובים ויש ימים פחות, וזה אחד מהטובים. אבל אולי זה קשור לכך שבעלי עבד היום מהבית. למרות שרוב הזמן הוא ספון בחדר העבודה, איכשהו הנוכחות שלו עוזרת לי. זה כאילו שמשהו ממנו מקרין אלי וממלא אותי ביכולת. ואולי אני פשוט כמו הבן שלי - אהבה נותנת לי כוח.