כבד את ילדיך

להשתחרר מהמסגרת יונת שרון (מתוך באופן טבעי, גיליון 33, פברואר 2001)

לשחרר את תודעתי. אין בעיה. בטח. (ניאו)

זה לא היה בכוונה. רציתי בכלל להשאר בפנים, לבוא לכל הבחינות, להגיש עבודות (אבל רק את אלה שתורמות ללמידה, לא סתם שיעורי בית למילוי זמן) וללכת במסלול הסטנדרטי. מה כבר ביקשתי? שירשו לי ללמוד בדרכי שלי במקום לשבת ולהשתעמם בכתה. מה רע בזה?

כולם נופלים בפעם הראשונה. (סייפר)

"המסגרת לא בנויה להתמודד עם דבר כזה." אמר סגן המנהל. זה השתיק אותי. חשבתי שבית-הספר אמור ללמד אותי, לא להתמודד איתי כאילו היינו אויבים בקרב. חזרתי הביתה עצובה ומיואשת.

המסגרת לא יכולה לומר לך מי אתה. (טריניטי)

בני המשפחה הבינו את אכזבתי, אבל החבר שלי היה דוקא אופטימי: "אז למה שלא תעזבי ותלמדי לבד? בשביל מה את צריכה אותם?" תמיד יש לו שאלות מעצבנות כאלה, שמאלצות אותי לחשוב על הכל מחדש ולשנות לי את כל התוכניות. ובמיוחד מרגיז היה לגלות את התשובות לשאלות האלה: אני לא עוזבת בגלל הפחד ללכת בדרך שונה מכל מי שאני מכירה, דרך שאין לדעת לאן היא תוביל; אני צריכה את בית-הספר רק בשביל תעודת הבגרות.

עליך להרפות מהכל: פחד, פקפוק, וחוסר אמון. (מורפיוס)

די מהר הבנתי שהתשובה השניה היא תירוץ לא משכנע - תעודת בגרות אפשר לעשות גם בלי בית-ספר, במסלול אקסטרני. נשאר רק ענין ההליכה אל הלא נודע, ואת זה פתרתי (כך חשבתי אז) ע"י תכנון: אגש לבגרות אקסטרנית ובמקביל אלמד באוניברסיטה הפתוחה. כך לא רק שלא אסטה מהמסלול הסטנדרטי, אלא אף אתקדם בו מהר יותר מכפי שהייתי עושה לו הייתי נשארת בבית-הספר. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהיתרון הגדול ביותר ביציאה מהמסגרת הוא האפשרות להשאיר את המסלול הסטנדרטי מאחור ולמצוא את הדרך האישית שלי.

נסה לא לחשוב במושגים של צודק וטועה. (מורפיוס)

וכך חזרתי לסגן המנהל והודעתי לו על כוונתי לעזוב בסוף שנת הלימודים. הוא לא תמך בי. הוא אמר שזו טעות. שבריחה מבעיות לא פותרת אותן. שקשה ללמוד בלי מסגרת מחייבת. אבל למרות כל מה שהוא אמר, השיחה הפעם היתה הרבה יותר נינוחה. אולי רק אני הייתי יותר נינוחה, כי ידעתי שעכשיו ההשפעה שלו על חיי היא לא יותר ממה שאחליט לתת לו. אבל אולי זה היה גם הוא, שהרגיש שעכשיו הוא עומד מול משהו מוכר - נשירה מבית-הספר - ולא מול תוכנית לימוד עצמאית משונה שאין לו מושג מה עושים איתה.

השבועות הבאים אמנם לא היו שונים ממה שהיה לפניהם, אבל איכשהו נהניתי מהם יותר. עצם הידיעה שאני בבית-הספר כי בחרתי בכך שינתה את הרגשתי וכאילו הסירה ממני איזשהו עול שלא ידעתי אפילו שאני נושאת.

פניתי למורי להתייעץ לגבי הלימודים לבגרות, ספרים מומלצים וכו'. כמעט כולם שמחו מאוד לעזור (כמה פעמים יוצא להם לדבר עם תלמיד שבאמת רוצה ללמוד את החומר?). כולם מלבד המורה הקשוחה ללשון, שחשבה שעדיף שאעבור למסגרת בית-ספר אחר, והמורה לצרפתית שחששה מהתדרדרותי הבלתי-נמנעת: "כל כך חבל!" - היא אמרה - "בצרפתית דווקא הלך לך כל כך טוב!"

התלמידים האחרים גילו התעניינות מאותו סוג שמגלים כלפי מי שעובר לגור בהונולולו: חלק חשבו שזה מפחיד, חלק שזה כיף, אבל לכולם היה ברור שזה לא רלוונטי לחייהם - הם הרי נשארים כאן.

וכך נשארתי עד סיום שנת הלימודים וקיבלתי את התעודה האחרונה בחיי - תעודת סיום כתה י'.

ברוך הבא לעולם האמיתי. (מורפיוס)

התחלתי את החופש הגדול במרץ גדול ללמוד. גיאומטריה אנליטית, נדמה לי, אבל עכשיו באמת קשה לזכור. מהר מאוד המרץ עבר וגיליתי שבאמת קשה לי להכריח את עצמי ללמוד את החומר לבגרות, ממש כפי שאמר סגן-המנהל. בזמנו עוד חשבתי שזו בעיה שלי, ולא של עצם הרעיון לכוון תהליך דינמי כמו למידה לפי תוכנית קשיחה וידועה מראש.

גם כשהתחילה שנת הלימודים הרשמית עדיין התקשיתי לגרום לעצמי ללמוד. אפילו בקורסים של האוניברסיטה הפתוחה - שבחרתי בעצמי רק בגלל שהם עניינו אותי - לא התקדמתי בקצב הנדרש. את רוב זמני ביליתי בקריאת ספרי מדע בדיוני, מול המחשב, ועם החבר שלי.

כיום אני יודעת שתקופת ההתבטלות הזו היא דבר רגיל אצל מי שיוצא מהמסגרת, ושאפילו יש לה שם: deschooling או decompression. אני מבינה עכשיו שגם אם יכולתי לצאת מבית-הספר ביום אחד, הייתי זקוקה לכמה חודשים בשביל שבית-הספר יצא ממני: בשביל להשתחרר מהלחץ והמחויבויות לאחרים ובשביל לחזור ולגלות מה אני אוהבת לעשות רק בשבילי, בלי שיכריחו אותי או יתנו לי פרסים.

יש הבדל בין לדעת את דרכך, לבין ללכת בה. (מורפיוס)

בינתיים קיבלתי רשות להשתתף בחוגי העשרה (מתמטיקה ומחשבים) שנועדו לילדים צעירים ממני בשנה. המדריכים שם לא ניסו להעביר לנו חומר אלא הציבו בפנינו אתגרים, ואני התייצבתי מולם בשמחה והתלהבות. היה משהו מעורר בהתמודדות עם בעיות שלא ידענו לאן יובילו אותנו - לא אנחנו ולא המדריכים. בניגוד לשיטת ההוראה הרגילה בה המורה צריך להורות את הדרך לתלמידיו והם צריכים ללכת בעקבותיו, כאן אנחנו בחרנו בעצמנו לאן להתקדם בעוד המדריכים מסייעים לנו בידע, תבונה ואמון. הם פתחו בפנינו דלתות, אבל בסופו של דבר היה ברור שאנחנו אלה שצריכים לעבור בהן.

לאחר כמה שבועות הציע המדריך בחוג למתמטיקה שאבוא ללמוד באוניברסיטת חיפה, שם הוא מלמד. זו היתה דלת שבכלל לא חשבתי שפתוחה בפני - הרי אין לי בכלל בגרות! חשבתי על הענין, התייעצתי עם בני המשפחה, ובעידודם ועזרתם (ובסיוע מכרים שלהם) פניתי לשלוש האוניברסיטאות הגדולות בבקשה להתקבל ללימודי פיסיקה (זה מה שענין אותי באותו זמן - ככה זה כשקוראים כל כך הרבה מדע בדיוני).

הסתבר שהדלתות האלה היו פתוחות כל הזמן ורק חיכו למישהו שיבוא ויכנס. באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב הציעו לי להרשם לשנת הלימודים הקרובה, אבל בטכניון אמר לי יועץ הקבלה: "אני לא רואה סיבה שלא תתחילי ללמוד בסמסטר ב' שמתחיל עוד שבועיים." וכך בגיל 16, באופן לא צפוי ובלי הרבה הכנות, ארזתי את חפצי, עזבתי את הבית, עברתי לחיפה, ויצאתי ללמוד.

רוב האנשים אינם מוכנים להשתחרר. ורבים מהם מקובעים כל כך, תלויים במערכת באופן נואש כל כך, שהם ילחמו בשביל לשמור אותה. (מורפיוס)

מבחינות מסוימות הטכניון היה שונה מאוד מבית-הספר, ומבחינות אחרות דומה לו. כמו בבית-הספר, גם כאן היו מסלולים קבועים מראש להתקדמות (אם כי היו יותר מסלולים והיה יותר חופש תמרון בתוך כל מסלול) וגם כאן למדו רוב הסטודנטים כי "צריך" ולא בשביל ההנאה. וגם כאן אותם בודדים שהתעניינו ממש בחומר היוו מטרד לכתה בשאלותיהם, או שלמדו להצניע את סקרנותם עד סוף ההרצאה.

אבל להבדיל מבית-הספר, כאן המרצים לא הטילו משמעת וגם לא היה בכך צורך: הרי כל הסטודנטים נכנסו למסגרת הזו מבחירה חופשית; הם הפנימו כבר את הכללים של מסגרות כאלה, ובבואם לכאן הסכימו לקבל אותם עליהם. לא רק שהכללים לא הפריעו להם או קוממו אותם, אלא שרובם הזדקקו להרצאות, מבחנים וציונים: מבחינתם זו היתה הדרך היחידה ללמוד.

הכללים כאן אינם שונים מכללים של תוכנית מחשב: חלקם ניתן לכופף, אחרים אפשר לשבור. (מורפיוס)

כששמעתי על התוכנית הבין-תחומית באוניברסיטת תל-אביב היה ברור לי שזה המקום בשבילי: התוכנית נועדה להתגבר על המגבלות הנובעות מהחלוקה ההיסטורית של העולם למסלולי לימוד ומחקר (הדיסציפלינות). לסטודנטים בתוכנית ניתנה הזדמנות לקבוע בעצמם איזה קורסים יקחו, ללא כל הגבלה, מתוך מטרה להגיע למחקר באחד התחומים החדשים שנופלים בין הכסאות של הדיסציפלינות הקיימות.

הרעיון הזה קסם לי, אבל היתה בעיה אחת: נאמר בפירוש שהתוכנית מיועדת ליוצאי צבא בלבד. שיערתי שמארגני התוכנית מחפשים סטודנטים עם בגרות מסוימת וזו הסיבה להגבלה. הבנתי שלא אוכל להתקבל לתוכנית בדרך הרגילה. לקחתי אוטובוס לתל-אביב, הלכתי לאוניברסיטה, התיישבתי ליד דלת חדרו של ראש התוכנית, וחיכיתי במארב.

לאחר כשלוש שעות הפרופסור מהחדר הסמוך שאל למעשי שם. סיפרתי לו למי אני מחכה והוא אמר: "חבל, הוא בדיוק התקשר להודיע שהוא נשאר היום בירושלים. נסי שוב מחר." עליתי על האוטובוס וחזרתי לחיפה.

למחרת שוב נסעתי לתל-אביב, ושוב התיישבתי באותו מקום לחכות. אחרי קצת יותר משעה הגיע ראש התוכנית למשרדו, הבחין בי והזמין אותי פנימה. גיליתי שהוא אדם פתוח, אינטליגנטי ומרתק. תוך התעלמות ממגבלת הגיל הרשמית, הוא הזמין אותי לבוא לבחינות הקבלה. אינני יודעת אם זה היה למרות גילי הצעיר או בגללו, אבל בסופו של דבר התקבלתי.

וכך עזבתי את הטכניון ועברתי לתל-אביב.

השאלה היא מה שמניע אותנו. השאלה היא מה שהביא אותך לכאן. (טריניטי)

האוניברסיטה כולה היתה פתוחה עכשיו בפני, מחכה שאבחר מה ללמוד, לאיזה קורסים להצטרף. התחום שענין אותי היה פיסיקה עיונית, על גבול הפילוסופיה, כך שלקחתי קורסים בתחומים האלה, במתמטיקה, הסטוריה, ועוד כמה תחומים אחרים סתם בשביל הכיף. החופש לטייל כרצוני במרחבי הידע איפשר לי "למפות את השטח" ולהבין מה תחומי הידע החשובים לשאלות שרציתי לחקור. גיליתי שחשוב לי ללמוד דווקא מתמטיקה עיונית, ובמיוחד את הבסיס שלה: תורת הקבוצות, לוגיקה, טופולוגיה. במסלול הרגיל של לימודי פיסיקה לא הייתי מגיעה לתחומים האלה.

בינתיים עברו עלי שנות ההתבגרות בכיבוש עצמאותי, לא מול ההורים, אלא מול המציאות. למדתי להסתדר לבד בעיר, לשלם חשבונות, לקבל שכר, להסתדר עם זרים, לנהוג במכונית, לקרוא את האותיות הקטנות, להדחק בחניה, לקבוע פגישות, לצעוק על פקידים ושאר כישורי חיים חיוניים. התחתנתי, הצבעתי בבחירות, והרגשתי את הבגרות.

אבל קרה עוד משהו במהלך הלימודים: התחלתי להתעייף. התעייפתי מהתשובות. כבר לא התלהבתי מהידע החדש, כבר לא עניין אותי כל כך לדעת מה אלמד בהמשך, כבר לא חיפשתי כל פיסת ידע שקשורה איכשהו לתחום שהתכוונתי לחקור. לקורסים שמחוץ לפקולטה למדעים מדוייקים הפסקתי להרשם ובאתי כשומעת חופשית (גיליתי שהם יותר מעניינים כשלומדים סתם לכיף ולא לבחינה). בחלק מהקורסים שכן נרשמתי אליהם באתי רק לבחינות ולא להרצאות. התחלתי ללמוד באופן מכוון למטרה ולא סתם מתוך סקרנות והנאה.

אחרי שנתיים בתוכנית הבין-תחומית נאמר לי שאני לא מספיק בינתחומית והוחלט להוציא אותי מהתוכנית. בשלב זה כבר הכרתי את האוניברסיטה די טוב וידעתי שגם בלי התוכנית אני חופשיה ללמוד מה שארצה (תמיד אפשר לבוא כשומעת חופשית) כך שההוצאה מהתוכנית לא הפריעה ללימודי.

היית שם כבר. אתה מכיר את הדרך הזו. אתה יודע בדיוק מה המגבלות שלה. (טריניטי)

סיימתי את הלימודים לתואר ראשון במתמטיקה, ועמדתי בפני הבחירה מה לעשות הלאה: היו לי כמה הצעות להשתתף במחקרים מעניינים, והיו גם הרעיונות שלי שבגללם רציתי ללמוד פיסיקה מלכתחילה. אבל ידעתי שבאקדמיה רוב זמני יוקדש ללימוד תשובות שמצאו אנשים אחרים, ורק אחרי שאוצף בתשובות אוכל להתחיל ללכת בעקבות השאלות שלי. החלטתי לקחת פסק זמן מהאקדמיה, אולי לתמיד.

אל תנסה לעקם את הכפית - זה בלתי אפשרי. במקום זאת נסה להבין את האמת: אין בכלל כפית. אז תוכל לראות שזו לא הכפית שמתעקמת - זה אתה עצמך. (מכופף הכפיות)

עברתי חזרה לחיפה, עבדתי בפיתוח תוכנה, שיחקתי ברידג', קראתי ספרים, יצאתי עם חברים, ביליתי באינטרנט, והשארתי מאחורי את השאיפות הגדולות שהיו לי פעם. נחתי, ונהניתי מהמנוחה. לא ניסיתי להגיע לשום מקום מיוחד. אבל לאט-לאט גיליתי שאני מתקדמת.

התקדמתי בעבודה: דברים ש"שיחקתי" בהם בשביל הכיף לצד העבודה הרשמית קיבלו יותר ויותר חשיבות, והיכרותי עימם הפכה אותי לדמות מרכזית בפרוייקטים בהם השתתפתי. התקדמתי לרמת ראש-צוות והובלה טכנולוגית בחברת סטארט-אפ בה עבדתי.

במקביל, הפכתי לאמא. לא הגעתי לאמהות עם אידיאלים ותוכניות, ובהתחלה גם לא הרגשתי שהיא משנה משהו בתוכי. אבל לאט-לאט גיליתי שאני משתנה - בהתחלה רק בדרך בה אני רואה דברים, במחשבות בתוך ראשי, ואחר כך גם במעשים. זו היתה האחריות: האחריות הגדולה שחשתי כלפי בני, ובעקבותיה ההבנה שאני אחראית לחלוטין גם לחיי שלי ומה משתמע מכך.

כשחשבתי מה אני רוצה לעשות בחיי, היה לי ברור שהתשובה אינה לעבוד כשכירה עבור אנשים אחרים. "אז למה שלא תעבדי על פרוייקט משלך? בשביל מה את צריכה אותם?" - שוב היה זה בעלי שעזר לי לצאת מהמסגרת המחשבתית בה הייתי תקועה. חשבנו ביחד על העתיד ועל מה שאנחנו רוצים. הבנו שאנחנו לא רוצים לגור בעיר, ושמלבד המשרה שלי אין שום דבר שכובל אותנו דוקא לשם. שכרנו דירה קטנה בקיבוץ, ועברנו.

מפתיע עד כמה היה קל לשנות את המציאות שלנו, את תנאי חיינו. או אולי בעצם זה לא היה קל בכלל: היינו צריכים להשתנות בעצמנו בשביל שהשינוי במציאות שלנו יהיה אפשרי.

אני לא יודע את העתיד. לא באתי הנה לספר לכם את הסוף. באתי להראות לכם את ההתחלה. (ניאו)

זה היה לפני שלוש וחצי שנים. לא מעט דברים קרו מאז, ואת רובם לא יכולתי לנחש מראש. מצאתי את עצמי מחדשת מגע עם העולם האקדמי, אבל לא בתחום שלמדתי אלא בתחום עבודתי. נולד לי עוד בן וניתנה לי הזדמנות לחזור על חווית האחריות המוחלטת לאדם אחר ולהחליט מחדש מה זה אומר. גיליתי את מגבלות העבודה העצמאית לגבי. ומפתיע מכל עבורי: בני הגדול החליט להשתחרר ממסגרת גן-הילדים והכריח אותי לשוב ולחשוב על מקומן של מסגרות כאלה בחיים.

כיום אני מנסה לשלב את העיסוק שלי בפיתוח תוכנה עם חינוך ביתי של שני ילדי. זהו אתגר כפול בשבילי: גם ללמוד מקצוע חדש (חינוך) שמעולם לא חשבתי שאעסוק בו, וגם לשנות לחלוטין את שיטות העבודה שהתרגלתי אליהן כך שיתאימו למצב החדש.

האם השילוב הזה יצליח? האם יש תחומים אחרים שישתלבו בחיי? לאן זה יוביל אותי בעוד חמש שנים? בעוד עשר שנים? חמישים? לאן זה יוביל את ילדי? איזו מין דוגמה אני נותנת להם ומה הם לומדים מזה? אני יודעת רק מה אני למדתי: אנחנו יוצרים את המציאות שלנו בבחירות שאנו עושים. וגם המנעות מבחירה היא סוג של בחירה: בחירה לחיות בעולם שהוגדר ע"י אנשים אחרים, במקום ליצור את עולמנו בעצמנו.

עולם ללא חוקים וכפיה, ללא גבולות והגבלות. עולם בו הכל אפשרי. לאן נתקדם משם זוהי בחירה שאני מותיר בידיכם. (ניאו)

(הציטוטים הם מתוך הסרט "המטריקס")

לדף הראשי