מחיר הנפט ב-20 השנים האחרונות
המאמר הזה מבוסס על הרצאה שהתחלתי לתת לפני הנפילה הגדולה של סוף 2008. כפי שאפשר לראות מהמאמר, המשבר הכלכלי לא תפס אותי בהפתעה. למעשה, כבר כמה שנים שאני יודעת שהוא הולך לקרות, ואפילו הצלחתי להבין מתי (ולהרוויח מזה בבורסה – כן, אני מהרעים). זה לא בזכות איזושהי הבנה עמוקה בכלכלה, אלא בזכות הבנה בסיסית באקולוגיה, גיאולוגיה, וטיפה היסטוריה.
המאמר הזה הוא מסביר למה המשבר הזה נוצר, למה המשבר הכלכלי הוא רק התחלה של משבר גדול יותר, ואיך סביר שיראה ההמשך. ההסבר לא כולל כמעט הסברים כלכליים, אלא בעיקר אקולוגיה, גיאולוגיה, וטיפה היסטוריה.
תמצית הטיעון:
אנחנו חיים בעידן הנפט. הנפט ותוצריו הם הבסיס כמעט לכל מה שיש לנו ולדרך החיים שלנו, כולל דברים שבמבט ראשון נראים לא קשורים.
הנפט מתכלה, עכשיו. הנפט הוא משאב מתכלה, הכמות שלו סופית. זה לא שיום אחד נקום ופתאום לא יהיה נפט, אבל תהיה ירידה בכמות הנפט הזמין, והירידה הזאת מתחילה עכשיו.
אין תחליפים טובים כמו הנפט. יש המון דברים שאפשר להשתמש בהם במקום הנפט, אבל אף אחד מהם לא טוב באותה מידה כמו הנפט. יש דרך מדוייקת למדוד כמה משהו כזה הוא טוב, וכל שאר הדברים שאפשר להשתמש בהם הם פחות טובים מנפט.
יהיה שינוי גדול בדרך חיינו. המסקנה המתבקשת היא שהולך להיות שינוי גדול בדרך החיים שלנו כי לא נוכל להסתמך על נפט באותה מידה. מהנסיון לתאר איך יראה השינוי הגדול הזה הוא מצטייר כמעבר עידן: מעידן הנפט לעידן האחריות (ותודה לאובמה על הביטוי המצוין).
יש מה לעשות. רעיונות לדברים שאפשר לעשות כדי לעבור את השינוי הגדול בצורה טובה, וכדי לעודד רעיונות נוספים.
אחרי שהבן שלי ביקר במוזיאון וראה גרזני יד מתקופת האבן ומחטים מעידן הברונזה וכלי עבודה מעידן הברזל, הוא שאל אותי "באיזה עידן אנחנו עכשיו"? הסתכלתי קצת מסביב, ועניתי "עידן הפלסטיק". אבל אם הייתי מקדישה לזה יותר מחשבה ובדיקה, הייתי צריכה לענות "עידן הנפט": הפלסטיק בחפצים ומכשירים שונים הוא תוצר של נפט, הדלק במכוניות ובמטוסים מופק מנפט, האספלט בכבישים מיוצר מנפט.
יש רכיב של נפט כמעט בכל דבר שאנחנו צורכים או יוצרים, גם בדברים שלא עשויים מנפט ישירות: הבגדים שאנחנו לובשים, הבתים שלנו, הבידור שאנחנו צורכים, מערכת הבריאות שלנו, ואפילו המזון שאנחנו אוכלים. הם יכולים להיות תלויים בנפט שמניע את כלי הייצור והעיבוד, או בנפט שמשמש להפקת חשמל, או בנפט שמשמש לתובלה של הרכיבים שלהם או של התוצר המוגמר לשוק, או בנפט שמהווה חומר גלם לחומרים שכלולים בהם. לכן המחיר והזמינות של כל דבר כזה מושפע מהמחיר והזמינות של הנפט
למשל תפוח. הוא לא עשוי מנפט, אבל הוא כן תלוי בנפט:
אז נכון שהתפוח לא מכיל נפט פיזית, אבל מבחינה כלכלית הוא מכיל רכיב של נפט.
ומה שנכון לתפוח, נכון כמעט לכל דבר אחר סביבנו. לכן המחיר והזמינות של הנפט משפיעים כמעט על כל תחום בחיינו.
בשביל להבין מה הולך לקרות עם הנפט, נקפוץ לרגע לשנת 1956, אל גיאו-פיזיקאי בשם מריון קינג האברט שעבד בחברת הנפט "של". הוא היה מין גאון מתמטי, ובין שאר הדברים שהוא עשה הוא מצא נוסחאות שמתארות את הקשר בין קצב גילוי הנפט וקצב הפקת הנפט.
האברט הראה שכמות הנפט שמתגלה כל שנה עולה בהתחלה (הקווים האדומים – מיליוני חביות לשנה), מגיעה לשיא כשמגלים את שדות הנפט הכי גדולים (ובגלל שהם גדולים קל יחסית לגלות אותם), ואחר כך היא יורדת. הוא עשה כל מיני חישובים שקשורים לאופן הפקת הנפט, והסיק מזה שגם כמות הנפט שמפיקים בכל יום מתנהגת בצורה דומה (הקו השחור – אלפי חביות ליום): בהתחלה היא עולה, עד ששואבים בערך חצי מכמות הנפט שיש באדמה. ואז, כשמגיעים לחצי הכמות, קשה יותר ויותר להוציא עוד נפט מהאדמה, וקצב התפוקה של הנפט הולך ויורד. זה אומר שכמות הנפט שמוציאים מהאדמה כל יום הולכת ונעשית קטנה יותר ויותר עם הזמן, מרגע שהוצאנו חצי מכמות שהנפט שהייתה באדמה.
ככה שאם יודעים מתי השיא של גילוי הנפט, אפשר לחשב כמה נפט יש באדמה בסך הכל, ולפי זה לחשב מתי יגיע שיא תפוקת הנפט.
בשנת 1956 האברט עשה את החשבון הזה לגבי הנפט בארצות הברית (לא כולל אלסקה) והגיע למסקנה שהשיא יהיה בסביבות 1970. הנתונים מראים שהוא צדק.
ב-1973 היה חרם הנפט של מדינות ערב, וארצות הברית נכנסה למיתון. בסופו של דבר היא יצרה קשרים הדוקים עם משפחת המלוכה הסעודית, שהבטיחו לה אספקת נפט שתחליף את הירידה בתפוקה של טקסס.
את אותם חישובים אפשר לעשות גם לגבי תפוקת הנפט העולמית.
בכחול אפשר לראות את גילויי הנפט (במיליארדי חביות לשנה), בירוק את תפוקת הנפט השנתית, ובאדום את הביקוש לנפט.
(הגרף הזה מעודכן לשנת 2006 - כל מה שאחרי זה זו הערכה.)
התוצאות של הנוסחאות של האברט אומרות ששיא תפוקת הנפט העולמי הוא ממש עכשיו – 2008. זה לא שיא חד כמו שהיה בארצות הברית, אלא יותר רמה קבועה שנמשכת כמה שנים, ואחריה ירידה מתונה.
מי שעוקב אחרי תפוקת הנפט בשנים האחרונות יודע שמאז 2005 כמעט לא היה שינוי בתפוקה. כלומר: אנחנו עכשיו בשיא. מעכשיו התפוקה תלך ותרד.
לעומת זאת, הביקוש (באדום) רק עלה בינתיים, בעיקר מצד סין והודו (עד למשבר הכלכלי, שעליו אדבר עוד מעט). ומה קורה למחיר כשהביקוש עולה וההיצע נשאר קבוע או יורד?
קודם כל, המחיר עולה.
אבל קורה עוד משהו: גודל התנודות במחיר עולה.
תופעות כאלה קורות כשאין היצע רזרבי, כשההיצע מספיק בדיוק למלא את הביקוש אבל בלי טווחי בטחון שיאפשרו לספק תנודות בביקוש. (כמו למשל אם סין ממלאת את הרזרבות שלה לקראת האולימפיאדה בחודש אחד, ואז סוגרת כמה מפעלים נגד זיהום אוויר בחודש הבא.)
אז מחיר הנפט עולה תוך כדי תנודות. מה זה אומר בשבילנו?
מאחר שהמחיר והזמינות של הנפט משפיעים על כל דבר בחיים שלנו, יש לכך השפעות בכל תחום:
עליות מחירים, חוסר יציבות. כל דבר שאנחנו צורכים יתייקר, כי יעלה יותר לייצור אותו או לגדל אותו, להוביל אותו, לשמור אותו בקירור, או לבנות אותו. וגם כי היצרנים יצטרכו להגן על עצמם מפני התנודות במחירי הנפט וחומרי הגלם התלויים בו, והדרך הפשוטה להתגונן מפני תנודות היא לעלות את המחיר.
בעצם לא הכל יתייקר: עבודה לא תתייקר. לא יהיו פתאום פחות אנשים, לכן מה שיקרה זה שהדברים שאנחנו צורכים יתייקרו, אבל השכר שלנו לא יעלה. פשוט נצטרך לקנות פחות.
שפל. מה קורה כשקונים פחות? מיתון. ואם המיתון מספיק עמוק אז קוראים לו שפל. ומאחר שהגורם למיתון הזה הוא כל כך בסיסי לכל המערכת הכלכלית שלנו, אנחנו הולכים לקראת שפל כלכלי ממושך. כבר ראינו שמתמוטטים בנקים, חברות רכב, וגם שאר השוק במצב קשה.
מחסור. אבל זה לא רק שפל: כרגע חלק משמעותי מהדברים שאנחנו צורכים מגיע מרחוק, מארצות אחרות. יש דברים שבכלל לא מפיקים בארץ, כמו תאית לנייר או עץ לבניה או מכוניות, ויש דברים שמייבאים חלקית כמו מוצרי מזון שונים. כל הדברים המיובאים יהיו נתונים לתנודות גדולות יותר בזמינות שלהם, ולכן יכולות להיות תקופות שבכלל לא יהיה אפשר להשיג דברים מסוימים.
אי-שקט פוליטי. היסטורית, כשיש בעיות כלכליות, נוצר אי שקט פוליטי. ב-2007 כבר היו הפגנות במצרים ובעוד ארצות בגלל מחסור במזון, וב-2008 היו הפגנות באירופה בגלל המשבר הכלכלי. בבורמה הנזירים יצאו לרחוב אחרי שהנפט שם התייקר כל כך עד שאנשים לא יכלו להרשות לעצמם לצאת לעבודה. סביר שנמשיך לראות אי-שקט פוליטי ברחבי העולם.
מלחמות על משאבים. ומאחר שמיתון ומחסור מאיימים על היציבות הפוליטית, אפשר לצפות שחלק מהממשלות ירצו להשתלט על משאבים של מדינות אחרות כדי להבטיח אספקה לעצמן. הרי לא במקרה יש לארצות הברית חיילים בעירק, המדינה עם עתודות הנפט מספר 4 בעולם (לפניה סעודיה, קנדה ואירן).
שינויים תזזיתיים. כשהמציאות היא כל כך מטלטלת, אנשים עלולים לחפש פתרונות מהירים בלי לחשוב הרבה על תוצאות הלוואי שלהם ובלי לבדוק עד הסוף את הכדאיות שלהם. למשל כמו ההחלטה באירופה ובארצות הברית לסבסד דלק מתירס ומסויה, ואחרי זה פתאום מגלים שתירס וסויה זה משהו שאנשים אוכלים ושאולי הם לא כל כך ישמחו אם ייקחו להם את האוכל מהצלחת וידחפו אותו למכונית של מישהו.
אם היינו מתחילים לעבוד על פתרונות לפני שלושים שנה, במשבר הנפט של שנות השבעים, אז היה לנו מספיק זמן לעשות ניסויים ולגלות מה עוזר ומה לא. אז איך פספסנו את ההזדמנות הזאת? איך לא הבנו שהמשבר הזה מגיע וכדאי להתכונן אליו מספיק זמן מראש?
התשובה היא שאמרו לנו דברים לא נכונים. אמרו לנו שיש מספיק נפט לעוד כמה מאות שנים. אם הייתם שואלים מישהו לפני ארבע שנים, זה מה שהוא היה אומר.
בואו נראה על מה האמירה הזאת הסתמכה:
מדינות ערב הקימו את אופ"ק כדי שמחיר הנפט לא יהיה נמוך מדי. הן חתמו על הסכם: כל מדינה תגביל את ייצור הנפט שלה למיכסה מוגדרת לראש, ככה שכמות הנפט בשוק תהיה מוגבלת וככה המחיר לא יהיה זול מדי.
ומי מגדיר את המיכסה של כל מדינה? פשוט מאוד: ככל שיש למדינה יותר נפט באדמה, ככה המיכסה שלה גדולה יותר.
ואיך יודעים כמה נפט יש באדמה? גם זה פשוט: כל מדינה אומרת כמה נפט מצאו אצלה.
אם לא הבנתם, אני אנסח את זה קצר: ההכנסות של כל מדינה באופ"ק נקבעות לפי כמה נפט שהיא אומרת שיש לה באדמה.
בגרף אפשר לראות מה המדינות האלה אמרו במשך השנים:
ב-1983 עירק אמרה שפתאום יש לה 30% יותר משהיה לה קודם. וזה לא שהם גילו שם פתאום שדות נפט חדשים.
שנתיים אחרי זה כוויית החליטה שגם היא רוצה יותר, גם בלי לגלות שדות חדשים.
שלוש שנים אחריה נשברו כל שאר מדינות אופ"ק והחליטו ליישר קו עם כוויית.
ואז, ב-1990 נשברה גם סעודיה – הפיל באמצע הסלון – ועדכנה כלפי מעלה את העתודות שלה.
ככה שאופי ההסכמים בין חברות אופ"ק, גרם לנו לחשוב שיש יותר נפט באדמה מאשר הכמות האמיתית.
יש עוד גורם שהטעה אותנו, והוא דרך העבודה המוזרה של סוכנות האנרגיה הבינלאומית והאמריקנית – אלה הגופים שמפרסמים הערכות לגבי תפוקת הנפט. מסתבר שההערכות שלהם מבוססות אך ורק על מדידת הביקוש, בלי לבדוק בכלל את ההיצע. זה מין מיתוס כלכלי כזה, שאם יש מספיק ביקוש אז ההיצע יכול להיווצר יש מאין. זה עובד בדברים כמו המבורגרים ותוכניות ריאליטי, אבל זה לא עובד במשאב סופי כמו נפט.
לכן כל מי שהסתמך על הערכות של הגופים הרשמיים, הוטעה.
רק בשנת 2008 החליטו בסוכנות האנרגיה הבינלאומית לבדוק לראשונה מה תפוקת הנפט הצפויה של שדות הנפט שבאמת קיימים בשטח. הם השקיעו בזה עבודה רבה וקפדנית, ואת התוצאות שהם פרסמו אפשר לראות משמאל.
העתקתי כאן את השקף מהמצגת שלהם. בכחול: תפוקת הנפט שהם צופים לפי ניתוח של כל שדות הנפט הקיימים. בתכלת, כמה נפט צריך לגלות בשנים הקרובות כדי שלא יהיה מחסור גדול מדי בנפט. ולמטה באדום הכתובת: צריך למצוא ולהפיק ב-22 השנים הקרובות נפט חדש בכמות של פי 6 מכל מה שיש בערב הסעודית כדי שלא יהיה מחסור בנפט.
האברט הראה שלא רק שלא נמצא 6 סעודיות, אלא לא נמצא אפילו אחת. ככה שלפי ההערכה של סוכנות האנרגיה העולמית, הולך להיות מחסור בנפט.
למה אף אחד לא נבהל מהדו"ח שלהם? הדו"ח היה הרבה יותר ארוך מזה ורובו עסק בהתחממות הגלובלית. החלק לגבי הנפט החסר הוחבא טוב טוב, ואת ה-6 סעודיות הדרושות דאגו לסמן בצבע תכלת רגוע ושקט במקום באדום. (אני מדמיינת לעצמי חוקר חתרני מתגנב בלילה שלפני הפרסום למחשב ומוסיף את הכתובת האדומה למטה בלי שאף אחד ישים לב...)
אז ראינו שאנחנו עכשיו בשיא תפוקת הנפט. מה לגבי תחליפים?
בשביל להבין את נושא התחליפים, צריך קודם להבין שלהפקת אנרגיה יש גם מחיר, ולהבין איך למדוד אותו.
ראינו שכמות הנפט המופק מגיעה לשיא ואחר כך יורדת. בינתיים, ככל שהנפט הולך ואוזל, נעשה קשה יותר להוציא אותו מהאדמה: צריך להזריק למאגר הנפט מי ים כדי להציף את הנפט למעלה, או לחפור לעומק יותר גדול, או לשאוב נפט באיכות יותר נמוכה שקשה יותר לזקק אותו, או להקים אסדות קידוח בים, וכן הלאה.
את העלות של ההפקה נהוג למדוד בכסף, אבל זה עלול להטעות: הערך של הכסף משתנה לפי כל מיני גורמים שלא קשורים ישירות בנפט עצמו. לכן יש דרך טובה יותר למדוד את עלות הפקת הנפט: לפי כמות האנרגיה שצריך להשקיע בשביל להפיק אותו. לכן מה שנרצה לדעת בשביל להבין את עלות ההפקה זה מה ההחזר האנרגטי.
החזר אנרגטי דומה להחזר כספי: אם השקעתי במשהו מאה שקל, ואחרי זה החזירו לי מאתיים – הרווחתי פי שתיים מההשקעה. זאת אומרת שההחזר על ההשקעה היה 2 ל-1.
אותו חשבון אפשר לעשות עם אנרגיה: אם השקעתי יום עבודה בשביל לחפור בור לכמה מטרים, ופתאום פרץ ממנו נפט בכמויות מסחריות, אז על הכמה אלפי קלוריות שהוצאתי בחפירה קיבלתי הרבה מאוד אנרגיה, אולי פי מאה יותר ממה שהשקעתי.
ככל שההחזר האנרגטי גבוה יותר – הדלק טוב יותר. כשההחזר האנרגטי מתקרב ל-1, אז כל העסק כבר לא משתלם.
פעם, כשהנפט פרץ מחולות המדבר בכל חור, ההחזר האנרגטי על הנפט היה 100: על כל קלוריה שהושקעה בקידוח, אכסון, ציוד, ותובלה – קיבלנו 100 קלוריות לשימוש.
אבל אם צריך להציב אסדת קידוח ענקית באמצע הים, שתקדח לעומק של כמה קילומטרים מתחת לקרקעית, ההחזר האנרגטי יורד עד 10.
ואם צריך לשרוף ביטומן או לכבוש פצלי שמן, ההחזר עוד קטן יותר – 1.5-6 לביטומן, ו-0.7-13 לפצלי שמן.
ככל שהנפט אוזל, אנחנו פונים להפיק נפט ממקורות עם החזר נמוך יותר ועלות הפקה גבוהה יותר.
בואו נסתכל מה ההחזר האנרגטי של חומרי דלק אחרים.
בטבלה אפשר לראות את מקורות האנרגיה הלא מתחדשים שיכולים להחליף נפט, את ההחזר האנרגטי של כל אחד מהם, ומתי צפוי שיא התפוקה בכל אחד מהם.
אפשר לראות שהכי טוב גז: ההחזר עליו דומה להחזר על נפט, והוא גם פחות מזהם מנפט. אפשר להכין ממנו חשמל, ואפשר גם להשתמש ברכב שמונע בגז (או במימן, אבל זו שטות שאני אפילו לא רוצה להקדיש לה זמן). מצד שני, קשה להעביר גז למרחקים גדולים בין יבשות, ככה שפחות אפשר להסתמך על השוק העולמי ויותר צריך לדאוג לאספקה מקומית.
כמובן שכמו הנפט, גם הגז הוא משאב מתכלה. וגם לתפוקה של הגז יש צורה דומה לזו של הנפט: בהתחלה עליה, אחר כך שיא, ואחריו ירידה. רק שבגז קשה יותר להעריך את הכמות, ולכן קשה לדעת מתי יהיה השיא הזה – יש כאלה שאומרים שהוא כבר היה, ויש כאלה שאומרים שנשארו עוד עשרות שנים עד אז. בכל מקרה, כשהנפט מתייקר זה מגדיל את הביקוש גם לגז, ולכן גם הגז מתייקר.
מקום שני: פחם. השתמשנו בפחם לפני שהכרנו את הנפט, וכנראה שנשאר עדיין די הרבה פחם באדמה גם אחרי שיא תפוקת הנפט. גם כאן יש הערכות שונות מאוד, ויש גם סוגים שונים של פחם באיכות שונה. אבל כנראה שיש עוד די הרבה פחם באדמה. ולמרות שזה נראה פתרון אפשרי, לפחות זמנית, זו בעצם יותר בעיה אחרת: הפחם הוא הדבר המזהם ביותר שאנחנו מכירים – הוא גורם לפיח, למחלות נשימה, לגשם חומצי, וכמובן להתחממות הגלובלית. בקיצור, אם נשתמש בפחם במקום נפט אז אולי נצליח לשרוף מספיק דלק להפעיל את המפעלים שלנו, אבל אז נצטרך לדאוג בגלל דברים יותר גרועים.
וכאן אנחנו מגיעים לכורים גרעיניים. חברות האנרגיה הגרעינית מנסות לדחוף את זה בתור אנרגיה נקיה ובלתי מוגבלת. במציאות האנרגיה הזאת ממש לא נקיה ובטח שלא בלתי מוגבלת – היא מסתמכת על אורניום שהוא משאב מתכלה כמו נפט. מתי יהיה שיא תפוקת האורניום? מבחינה מספרית הוא כבר היה ב-1980, אבל אולי זה בגלל ירידה בביקוש ולא בהיצע. כרגע ההיצע לא עונה על הביקוש, אז יכול להיות שאנחנו באזור השיא. אבל גם אם לא, מתישהו השיא הזה יגיע.
במאמר מוסגר אגיד שגם אם שיא האורנים היה רחוק יותר, יש כמה בעיות אחרות עם אנרגיה גרעינית שפוסלות אותה לדעתי:
כור גרעיני צריך נחל ממוצע לקירור. המים האלה לא יכולים לשמש אחר כך לשתיה, ובגלל החום גם שום דבר לא גדל בהם.
לבנות כור לוקח כ-10 שנים והרבה מאוד כסף. מאחר ששיא תפוקת הנפט הוא כבר עכשיו, כל מה שלוקח 10 שנים לא יעזור בעניין הזה.
אין כיום שום דרך להיפטר מהפסולת של הכור הגרעיני. פשוט אוספים אותה וקוברים אותה ומקווים שלא תהיה רעידת אדמה שתפזר אותה באוויר.
בשביל להשתמש באורניום צריך לכרות אותו, לעבד אותו בכמה שלבים שכולם צורכים אנרגיה (ומזהמים), ולשנע אותו לכור. כל הדברים האלה יהפכו יקרים בגלל הנפט.
מבחינת בטיחות, כיום הכורים הגרעיניים עומדים בסטנדרטים קפדניים מאוד של בטיחות. אבל כאשר המצב הכלכלי מתדרדר וכאשר היציבות השלטונית מתערערת, זה עלול לפגוע בהקפדה על הסטנדרטים ואז עלול לקרות עוד צ'רנוביל.
מה לגבי אנרגיה ירוקה?
בטבלה אפשר לראות את מקורות האנרגיה המתחדשים המבוססים ביותר. (לא הכנסתי דברים יותר חדשניים וספקולטיביים, כי קשה לדעת עדיין עד כמה הם יהיו אפקטיביים במציאות ומה העלות האנרגטית שלהם.) לכל אחד ממקורות האנרגיה אפשר לראות מה ההחזר האנרגטי שלו וכמה אנרגיה אפשר להפיק ממנו ביחס לצריכת האנרגיה העולמית – מספרים גדולים מ-1 אומרים שיש יותר אנרגיה מהצריכה העולמית, ומספרים קטנים מ-1 אומרים שיש פחות.
אפשר לראות שההחזר האנרגטי של ייצור חשמל ממקורות מתחדשים הוא לא רע. הבעיה היא בזמינות: לא כולנו גרים ליד מפלי המים האינסופיים של נורבגיה או המעיינות החמים של איסלנד, שהחזר האנרגטי שלהם מצוין ואספקת החשמל מהם קבועה יחסית. תחנות כוח הידרו-אלקטריות יכולות לספק רק עשירית מצריכת החשמל העולמית, וחשמל ממקורות גיאו-תרמיים רק מאית.
רוח ושמש, לעומת זאת, יש המון: פי כמה וכמה מצריכת החשמל העולמית.
הבעיות עם רוח ושמש הן ההחזר האנרגטי הנמוך, זה שלא בכל מקום יש מספיק רוח ושמש, ושגם איפה שיש זה לא בכל יום ובכל שעה.
ועדיין, מחברתי שגרה בטנזניה אני יודעת ששעתיים חשמל ביום זה עדיף על כלום, לכן אני בעד להשקיע בתאים סולריים על כל גג וטורבינת רוח בכל מקום שאפשר.
אגב, אפשר לנצל את כל מקורות האנרגיה האלה לשימוש ישיר במקום לייצור חשמל: למשל בשמש אפשר להשתמש לתאורה אם בונים נכון את הבית, וברוח לקירור. דוד-שמש זה אחד הדברים הכי יעילים אנרגטית שיש. ויש גם תנור שמש לבישול.
באדמה אפשר להשתמש לקירור הבית אם חופרים לעומק כמה מטרים ומזרימים אוויר מהבית לאדמה וחזרה.
מים ורוח אפשר לנצל לטחנות (ב-ט').
וכמובן שאת הרוח אפשר לנצל להנעת אוניות בעזרת מפרשים.
אבל כל הדברים האלה לא מניעים מכוניות. בשביל זה צריך דלק נוזלי.
בסוף הטבלה יש לנו שני מקורות אנרגיה מצמחים: אתנול – שזה מין אלכוהול – יכול להחליף דלק רגיל, וביודיזל – שמבוסס על שמן – יכול להחליף דיזל. אפשר להשתמש בהם בלי שינויים גדולים לתשתית הקיימת, בלי מכוניות מיוחדות, בלי תחנות להחלפת מצברים, ועוד כל מיני דברים שמדברים עליהם. מהבחינה הזאת שניהם דברים מצוינים.
אבל מה: האתנול והביודיזל שיש בשוק היום הם לא ממש טובים. קודם כל, ההחזר האנרגטי שלהם די נמוך (אלא אם כן אתם גרים בברזיל ונהנים משפע קני סוכר). אבל גרוע מזה, השימוש בתירס וסויה לדלק בא על חשבון שימוש בהם כמזון. במלים אחרות, אם אתם ממלאים את המכונית באתנול אתם באופן עקיף תורמים לעליית מחירי הטורטילס במקסיקו.
יחד עם זאת, זה תחום צעיר ויש המון מחקר ופיתוח עכשיו. סביר שתוך חמש עד עשר שנים יהיו לנו דלקים ממקור צמחי שההחזר האנרגטי שלהם טוב יותר ושאפשר לגדל אותו במקומות שבהם זה לא על חשבון גידול מזון.
אז יש תקווה ממקורות אנרגיה מתחדשים, אבל הם עדיין פחות טובים מנפט.
כמה גדולה התקווה הזאת? הגרף משמאל נותן מושג לגבי זה.
רוב האנרגיה שלנו היום היא מנפט. שאר הפלחים הגדולים הם מקורות מתכלים אחרים.
רק פלח קטן מצריכת האנרגיה היום מגיע ממקורות מתחדשים, וגם הוא ברובו שריפת עצים ואשפה. ואנחנו ממש לא רוצים להצטרך לשרוף עוד יותר דברים כדי שלא יגמרו לנו היערות.
מקורות האנרגיה הירוקים מספקים כרגע רק שברי אחוזים מצריכת האנרגיה, מלבד במדינות כמו נורבגיה או איסלנד, שיש בהן הרבה מפלי מים או מעיינות חמים.
ככה שאם אנחנו רוצים לעבור להשתמש במקורות מתחדשים, היינו צריכים להתחיל במעבר הזה כבר לפני עשרים שנה או יותר. לעשות עכשיו את המעבר לתשתית אחרת יצריך השקעה עצומה, ולא סביר שנצליח לגייס את המשאבים הדרושים בעיצומו של שפל כלכלי.
אז כנראה שאין שום פתרון קסם שיציל אותנו בעתיד הקרוב. אנחנו עומדים בפני שינוי גדול.
איך יראה השינוי ואיך יראו חיינו אחרי השינוי? אני אציג כמה מודלים לשינוי הגדול, ממקורות שונים. נתקדם לפי הסדר ממודלים שמסתכלים על התמונה הגלובלית והטווח הארוך מאוד, ונתקדם לאט לאט להסתכלות ממוקדת יותר וטווחי זמן קרובים יותר.
ב-1972 כמה חוקרים בנו מודל ממוחשב של העולם, כדי להבין מה צופן העתיד. הם ניסו להכניס ערכים שונים לגבי תפוקת האנרגיה, התפוקה החקלאית, זיהום, ועוד. הם גילו שלא משנה איזה ערכים הם מכניסים, הדינמיקה המתקבלת היא תמיד בעלת אותה צורה: צמיחה של האוכלוסיה (הקו הצהוב) עד שהיא עוברת את יכולת הנשיאה של כדור הארץ (הקו האדום), ובעקבות זאת ירידה ביכולת הנשיאה והתמוטטות האוכלוסיה. אם מציבים ערכים שונים זה משפיע על מועד ההתמוטטות, על חומרת הנפילה, ואפילו על הגורם לנפילה (פעם מחסור במים ופעם זיהום ופעם אנרגיה). אבל בכל המקרים מתקבלת אותה הדינמיקה של צמיחת יתר ובעקבותיה התמוטטות. פשוט אי אפשר להגדיל את המשא על כדור הארץ עוד ועוד בלי שבסוף תהיה נפילה.
ההתמוטטות נובעת לא רק מהתכלות מחצבים כמו נפט, דשנים, ומתכות – וכנראה שאנחנו כבר קרובים לשיא תפוקת הפוספטים ולשיא בתפוקה של כמה מתכות שמשמשות בייצור מוצרים אלקטרוניים, תאים סולאריים, או בטריות ומצברים. ההתמוטטות נובעת גם מניצול יתר של משאבים מתחדשים, עד לרמה שלא מאפשרת להם להתחדש: המלחת בארות וייבוש אקוויפרים, הצטברות גזי חממה וחומרים מזהמים, דלדול קרקעות, כריתת יתר של יערות, ופגיעה בבעלי חיים (כמו הדבורים, העטלפים, הדו-חיים, וכמובן הדגים).
הדינמיקה הזאת של צמיחת יתר והתמוטטות מוכרת מתחום האקולוגיה, ואפילו מתחום עיבוד המזון: כשמתסיסים שמרים אז בהתחלה הם אוכלים סוכר ומתרבים עוד ועוד, עד שהם מכלים את כל הסוכר, ואז כל השמרים מתים.
האם בני האדם נדונו לאותו גורל כמו שמרים, או שאנחנו מסוגלים לנהוג בצורה שונה?
מה אנחנו יכולים לעשות אחרת משמרים, ואיך זה ישפיע על הדינמיקה של גבולות לצמיחה?
לדיוויד הולמגרן, שייסד את פרמקלצ'ר יחד עם ביל מוליסון, יש ניתוח טוב במיוחד של האפשרויות השונות לדינמיקה בעתיד. אני ממליצה מאוד לקרוא את הניתוח המפורט באתר שלו FutureScenarios.org שכולל גם ניתוח של משבר האקלים. הוא מחלק את התחזיות לארבעה תסריטים כלליים:
1. התרסקות מהירה בדומה לדינמיקה של גבולות לצמיחה. בספר "התמוטטות" מנתח ג'ארד דיימונד כמה תרבויות שעברו התמוטטות כזו, וכמה שעמדו בפני אתגרים דומים והצליחו להימנע מהתמוטטות. ככה שבהחלט אפשר להימנע ממנה. בנוסף, האפשרות הזו לא כל כך סבירה עבור רוב האנושות, כי חברה גדולה ומקושרת בדרך כלל יכולה לנצל עודפים ממקום אחד בשביל לכסות על חוסרים במקום אחר. אם תחשבו על התמוטטות של תרבויות קדומות, תראו שבדרך כלל התרסקות מהירה קורית בתרבויות מבודדות כמו אי הפסחא, ואילו בתרבויות מקושרות יש ירידה איטית יותר, כמו השקיעה של האימפריה הרומית או השקיעות שהיו מדי פעם בסין.
2. האפשרות שתופיע פתאום טכנולוגיה בלתי צפויה שתאפשר לנו להשיג כמויות אדירות של אנרגיה כמו בעולם המדע הבדיוני, עם טיסות לחלל ומזון בלחיצת כפתור. זה אמנם לא לגמרי בלתי אפשרי, אבל זה לא כל כך סביר. בכל מקרה, אי אפשר להסתמך על זה.
3. תוכניתם של אל גור וברק אובמה – יציאה מהמשבר באמצעות השקעה בטכנולוגיות ירוקות. אני כמובן בעד ההשקעה, אבל כפי שראינו קודם, הטכנולוגיות הירוקות לא יאפשרו לנו לחיות באותה רמת צריכה כמו שאנחנו חיים היום פשוט בגלל שההחזר האנרגטי לא מספיק. בנוסף, החלפת התשתיות דורשת כמויות אדירות של משאבים, וזה רק מאיץ את דלדול המשאבים. למשל, בטריות למכוניות חשמליות מיוצרות מליתיום, שהוא משאב מתכלה. תאים סולאריים משתמשים במתכות נדירות כמו קדמיום ואינדיום, שהן כמובן משאבים מתכלים.
4. ירידה משמעותית והדרגתית בצריכה, ושינוי לצורת חיים בת קיימא. הירידה הזו אינה התמוטטות מהירה אלא שקיעה איטית, שיכולה לקחת אפילו מאות שנים (כמו שקרה לאימפריה הרומית). לדעתי זו אפשרות סבירה, ואם מתכוננים אליה אז אפשר לעשות את השינוי בצורה אנושית ועם מינימום קשיים.
איך תראה הירידה ההדרגתית?
בשביל להבין איך תראה הירידה הארוכה בצריכת משאבים, כדאי לפנות לתחום המדעי שחוקר בדיוק את הנושא הזה: אקולוגיה. ספציפית, לעבודתו של הווארד אודום (Odum).
אודום עסק הרבה בניתוח ההשפעה של אנרגיה על מערכות אקולוגיות, ואני לא אכנס לכל הרעיונות הרבים והחשובים שלו בנושא (אבל אני ממליצה בחום לעשות עליו חיפוש ולקרוא). אני אזכיר רק רעיון אחד, לגבי איזה מין צורות חיים ישגשגו בסביבה לפי כמות האנרגיה שנכנסת אליה. לפי הניתוח של אודום, מי שישגשג לא יהיה מי שמנצל את האנרגיה בצורה היעילה ביותר (ובדרך כלל עובד יותר לאט), וגם לא מי שמשתלט על משאבים הכי מהר (ובדרך כלל פחות ביעילות). מי שישגשג יהיה זה שההספק שלו הכי גדול. כלומר: כמות האנרגיה שהוא מנצל בכל יחידת זמן היא הגדולה ביותר. הכלל הזה נקרא חוק ההספק המקסימלי.
אם זה מזכיר את חוק אוהם מלימודי החשמל, זה לא במקרה: הרעיון הוא אותו רעיון, רק שכאן הוא קורה באמצעות ברירה טבעית. ובדומה לחוק אוהם, אם ההספק הוא מקסימלי אז היעילות של ניצול האנרגיה (הפרמטר שמקביל להתנגדות חשמלית) תהיה 50%. כלומר: צורות החיים המשגשגות הן אלה שמשקיעות בקליטת האנרגיה הקלה ביותר להשגה, ומוותרות על אנרגיה קשה יותר. נקודת האיזון שלהן היא ב-50% משטף האנרגיה במערכת. במלים אחרות: הן מנצלות את החצי הקל להשגה של שטף האנרגיה, ומוותרות על החצי השני.
מה קורה כשמשתנה שטף האנרגיה (ושאר המשאבים)? ככל שהשטף קטן, ככה ישגשגו צורות חיים שמנצלות משאבים יותר קשים, ויעלמו צורות חיים שמוותרות עליהם לטובת מהירות צמיחה. התהליך של התחלפות צורות החיים במערכת אקולוגית נקרא סוקצסיה (succession), או בעברית: תחלופה. בתמונה משמאל אפשר לראות תחלופה של צמחיה, החל מעשבים מהירי צימוח ועד עצים מאריכי חיים – בכל שלב משגשגים מינים אחרים, שמנצלים משאבים בצורות שונות, ושכל צורת החיים שלהם שונה.
בני אדם הם אמנם מין ביולוגי אחד, אבל הם מסוגלים לחיות במגוון די גדול של צורות חיים. כל מה שהם צריכים לעשות זה לשנות את דרך החיים, הארגון החברתי, הערכים והתרבות...
נשמע קשה לעשות כזה שינוי גדול? אולי זה קשה אבל זה לא בלתי אפשרי. זה מה שעשו סבא וסבתא שלי כשעלו ארצה ונהיו חלוצים, זה מה שעושים מדי פעם עולים חדשים. זה מה שעשינו כשברחנו ממקום למקום בגולה, וזה מה שעשינו עוד לפני אלפי שנים כשיצאנו ממצרים. היכולת לשנות את צורת החיים חרוטה לנו בגנים וגם במורשת התרבותית.
ככל שכמות האנרגיה והמשאבים שנוכל להשתמש בהם תרד, נצטרך לשנות את צורת החיים שוב ושוב כדי להתאים לרמת המשאבים החדשה. סביר שזה לא יקרה פתאום בבת אחת, ואפילו לא בדור אחד, אלא בשלבים – ממש כמו תחלופה ביולוגית.
ג'ון מייקל גריר, מחבר הספר The Long Descent, מזהה שלושה שלבים כאלה:
חברה תעשייתית יעילה. חברה דומה להיום, אבל שבה לא זורקים כל דבר אחרי שימוש אחד. קצת דומה לחברה שבה גדלנו (לפחות אני): עם מפעלים וטרקטורים, אבל בלי שפע צעצועים זולים מסין.
ניצול עודפי העבר. חברה שבה כדאי יותר לתקן את הישן במקום לייצר חדש. חברה שבה מנצלים את הקניונים של העבר בשביל לבנות מפעלים או בתים. ואפילו חברה שבה כורים מתכות מתוך אתרי האשפה שאנחנו משאירים היום. אנחנו מוצאים חברות כאלה בהיסטוריה אחרי אימפריות גדולות: אבנים ממקדשים רומיים שנלקחו לבניית אורוות, פירמידות שנשדדות, וכתבים נדירים של ארכימדס שמשתמשים בהם מחדש כספר תפילות.
תרבות טכנולוגית בת-קיימא. חברה שקשה לנו לדמיין כרגע, שיש בה את הידע המדעי והטכנולוגי שנצבר בתקופת השפע, יחד עם ערכים ותרבות של צורת חיים בת-קיימא.
כמובן שיש חפיפה מסוימת בין השלבים: גם היום יש אנשים ומקומות שעובדים ביעילות או מנצלים עודפים של אחרים, ובכל שלב יהיו גם אלמנטים מהשלבים האחרים.
אצל בני אדם, המעבר מצורת חיים אחת כזאת לאחרת בדרך כלל לא עובר בשקט, כי הוא כרוך בפירוק המוסדות הקיימים והמנהגים הקיימים והחלפתם בחדשים. אז איך נראה מעבר כזה?
ראינו מעבר כזה רק לא מזמן: התמוטטות ברית המועצות הקומוניסטית והחלפתה ברוסיה ובמדינות אחרות שפועלות בצורה קפיטליסטית. דמיטרי אורלוף, מחבר הספר Reinventing Collapse, היה ברוסיה בזמן ההתמוטטות ופורט אותה לשלבים בצורה מעוררת מחשבה.
תרגום (כמעט) ישיר של התיאור שלו (שנכתב הרבה לפני תחילת המשבר הפיננסי):
התמוטטות פיננסית. אובד האמון ב"עסקים כרגיל". אי אפשר להניח שהעתיד יהיה דומה לעבר מספיק בשביל להעריך סיכונים ולתת ערבות לנכסים פיננסיים. מוסדות פיננסיים פושטים רגל, חסכונות יורדים לטמיון, גישה למימון נעלמת.
התמוטטות מסחרית. אובד האמון ביכולת של השוק לפעול. הכסף מאבד את ערכו או הופך לקשה להשגה, סחורות נאגרות במקום כסף, רשתות מסחריות מתמוטטות, מחסור במוצרים בסיסיים הופך לשגרה.
התמוטטות פוליטית. אובד האמון ביכולת של הממשלה לדאוג לאזרחיה. כשהשלטון לא מצליח להתגבר על המחסורים במוצרים בסיסיים, המערכת השלטונית מאבדת את הלגיטימיות והרלוונטיות שלה.
התמוטטות חברתית. אובד האמון בעזרה מאנשים ומוסדות אזרחיים שלא מצליחים למלא את הוואקום מהתמוטטות השלטון המרכזי.
התמוטטות תרבותית. אובד האמון באדם. אנשים מאבדים את היכולת לנהוג ב"נדיבות, התחשבות, חביבות, כנות, הכנסת אורחים, חמלה ורחמים". משפחות מתפרקות ואנשים מתחרים זה בזה על משאבים.
כמובן שלא סביר שכל השלבים יקרו: אפשר לעצור בשלב 2, למשל, אם הממשלה מצליחה לספק מוצרים בסיסיים לכולם (כמו בתקופת הצנע). או לעצור בשלב 3 אם מוסדות חדשים מצליחים ליצור סדר אחרי התמוטטות השלטון המרכזי (כמו בחלק ממדינות הגוש הסובייטי).
המפתח על מנת לעצור לפני ההתדרדרות לשלב הבא הוא להבין שיש כאן שינוי, ושאי אפשר לחזור למה שהיה אלא צריך להתקדם לצורת חיים חדשה.
איך תראה צורת החיים החדשה הזאת? קשה לדעת, אבל אפשר להניח שככל שתקטן עוצמת המוסדות והגופים הגדולים, כך תעלה חשיבות הארגונים הקטנים והמקומיים. הארגון הקטן והמקומי ביותר הוא המשפחה, כך שסביר שהחשיבות הכלכלית והקיומית של המשפחה תעלה.
את הנושא הזה, מכל הבחינות שלו, מנתחת שרון אסטיק, מחברת הספר Depletion & Abundance: Life on the New Home Front. היא מעודדת אנשים לדאוג לביתם במשמעות המילולית ביותר של הביטוי: לדאוג לכך שיהיה להם היכן לגור ואיך להתקיים כאשר אי אפשר לסמוך על כך שצורכיהם יסופקו על ידי המערכת הכלכלית העולמית, מאחר שהמערכת הזו שברירית יותר משהתרגלנו להאמין.
כמה נושאים ספציפיים שהיא מדגישה:
עוני אנושי רגיל. שיא תפוקת הנפט לא יביא להשמדה פתאומית של האנושות או לתסריט אפוקליפטי אחר. חוסר הזמינות של האנרגיה תביא למצב דומה למה שכבר קיים היום בהרבה מקומות בעולם ובשכבות חברתיות מסוימות: לעוני אנושי רגיל. לכן לא צריך להתכונן לסוף עולם פתאומי, אלא לחיים עם פחות עושר חומרי.
ייצור מזון. ככל שהאנרגיה תהיה פחות זמינה, כך יותר אנשים יצטרכו לעסוק בחקלאות וייצור מזון. בספרה השני A Nation of Farmers היא מחשבת שכחצי מהאוכלוסיה יצטרך להשתתף בחקלאות בהיקף כלשהו.
עיבוד מזון. כדי שהמזון יהיה זמין לאורך כל השנה ולא רק בעונה, צריך לעבד אותו ולשמר אותו. כיום זה נעשה במפעלים גדולים וצורכי דלק רב, אבל כשהאנרגיה פחות זמינה אז שימור מזון ביתי הופך למשתלם יותר. בישול ועיבוד מזון יהיו לא רק תחביב, אלא חלק חשוב מיכולת הקיום.
קשרים. אורסולה לה גווין ניסחה זאת יפה: "להיות שלם זה להיות חלק, מסע אמיתי הוא השיבה הביתה." אמנם חשוב להסתמך יותר על עצמנו ופחות על המערכת הכלכלית העולמית, אבל אף אחד לא יכול לעשות הכל לבד, ולהסתדר לבד בכל משבר. קשרים קהילתיים ומשפחתיים הם בעלי חשיבות ראשונה במעלה, גם כרשת בטחון לעתות משבר, וגם להתנהלות חסכנית ביומיום (למשל, נסיעות משותפות או קניות משותפות).
מבחינות רבות הרעיונות של אסטיק מזכירים את הערכים החלוציים (גם שלנו בארץ וגם של המתיישבים בארה"ב): עצמאות, עבודת כפיים וחזרה לאדמה, חסכנות, יוזמה ויכולת פתרון בעיות. וזה לא מפתיע, כי החלוצים האלה עברו מחברה מבוססת באירופה למקום שבו לא היתה מערכת חברתית וכלכלית מקבילה. הערכים האלה לא זרים לנו, ואנחנו יכולים לשוב לחיות לפיהם אם נרצה.מה המשמעות של זה לכל אחד באופן אישי? להתחיל לאגור קופסאות שימורים ותחמושת?
יש הבדלים בין מקומות שונים. "העתיד כבר כאן, רק הוא לא מפוזר באופן אחיד." (וויליאם גיבסון) חלק גדול מהדברים שתיארתי כבר קורים במקומות שונים בעולם: יש מדינות שבהן הכסף איבד ערכו (זימבבואה), יש מדינות שבהן השלטון נפל או ייפול בקרוב, יש מדינות עם רעב ומלחמות. זה לא אומר שהכל יקרה באותו זמן בכל מקום. זה כן אומר שגם אם כרגע הכל בסדר אצלנו, כדאי להסתכל לצדדים ולהבין שאנחנו לא מחוסנים מפני בעיות שעדיין לא הגיעו אלינו.
הבדלים בין אנשים ובין קבוצות.
גם כאשר קורית התמוטטות במקום מסוים, יש הבדלים עצומים בין אנשים שונים ובין קבוצות שונות. אנשים שמוכנים להסתגל למציאות החדשה מסתדרים. בברית המועצות, המשבר הכי קשה היה לגברים בשיא הקריירה – אלה שהרגישו שאיבדו את מעמדם ולא היו מוכנים להתחיל מלמטה. המוני אנשים מתו שם מאלכוהול (לא וודקה, אלא 95%). אבל אלה שהיו מוכנים לעבוד גם בתור מנקי רחובות – עברו כמה שנים קשות אבל אחרי זה התאוששו.
בנוסף, כאשר יש קבוצות חברתיות יציבות זה עוזר לחברים בהן לעמוד בטלטלות האלה – קבוצות כמו כנסיות, ועדים, מועדונים, ארגונים שונים. כשהמוסדות הרגילים מתמוטטים, גדלה החשיבות של קשרים חברתיים.
באופן כללי, בהתמוטטות מי שמאבד כוח זה השלטון המרכזי, ולכן יכול להיות שדווקא קבוצות מקומיות יהפכו לחזקות יותר. בנוסף, יש ירידה ברמת המורכבות של המבנה החברתי. זה אומר שיש פחות מקום לבעלי מקצועות ייחודיים, ויותר דרישה ליכולות כלליות ולדברים שכל אחד צריך בכל מקום. כלומר: צריך פחות מהנדסי טילים ויותר תופרות, פחות ברוקרים ויותר חשמלאים.
מגמה לא קבועה – דינמיקה של שיני משור. למרות שדיברנו על התמוטטות וירידה, סביר שלא תהיה ירידה רצופה אלא יהיו גם תקופות של יציבות ותקופות של עליה: אחרי שחברה מתאימה את צורת החיים שלה למצב החדש, היא יכולה ליהנות מתקופה יציבה של התאמה לסביבה, עד שהיא שוב תתקל בגבול יכולת הנשיאה של הסביבה. ככה שהירידה נראית כמו סדרת ירידות קטנות יותר, מה שנקרא "שיני משור" (הקו הירוק).
ברבורים שחורים. כמובן שתמיד יש לצפות לתופעות בלתי צפויות: המצאה טכנולוגית, מטאור גדול, פלישה מונגולית... אחת המלים החמות עכשיו היא resilience – עמידות – היכולת של מערכת לתפקד גם בפני זעזועים לא צפויים.
אלימות – לרוב מאורגנת. ועכשיו אני מגיעה סופסוף לשימורים ולתחמושת. למעשה, מי שאוסף שימורים רק בשביל עצמו ולא חולק אותם עם השכנים די מבטיח שהוא יצטרך תחמושת בשביל להגן עליהם. יחד עם זאת, במשברים בעבר (ובהווה) רוב האלימות היא מצד גופים מאורגנים כמו המשטרה והצבא. במדינות שבהן יש כמה קבוצות אתניות, האלימות בדרך כלל קורית יותר בין הקבוצות ולא בתוכן. לכן במקום לדאוג לתחמושת, עדיף לדאוג להיות בקבוצות שיכולות לספק עזרה הדדית והגנה הדדית.
אז עכשיו כשיש לנו איזשהו מושג כללי על השינוי הגדול שעומד בפנינו, אפשר לחשוב מה כדאי לעשות כדי לעבור אותו בצורה טובה. זה לא שאני מאמינה שאפשר לדעת בדיוק מה יקרה ושאפשר להיות מוכנים לזה לחלוטין, אבל אני חושבת שיש כמה כיוונים כלליים שבטוח יעזרו.
ראינו שהשלב הראשון בשינוי הגדול הוא צורת חיים יותר יעילה ופחות בזבזנית. זה גם מה שמסתבר אם מסתכלים על ההחזר האנרגטי: הדרך הכי משתלמת להשיג עוד אנרגיה הוא לבזבז פחות אנרגיה. למשל, לשפר את הבידוד של בתים ישנים כנראה יחסוך הרבה יותר מאשר להתקין עליהם תאים סולאריים שיפעילו מזגן.
הבעיה בשיפורי יעילות היא שזה לא פתרון אחד: בכל תחום ובכל מקום צריך לחשוב מחדש איך לעשות דברים בצורה יותר יעילה.
ובכל זאת, יש כמה דפוסי פתרון חוזרים, למשל:
כלים רב-פעמיים. שימוש בכלים רב-פעמיים במקום במוצרים מתכלים או מתקלקלים. פעם היו אומרים שרק אדם עשיר יכול להרשות לעצמו עט זול. היום אפילו המכשירים האלקטרוניים המתוחכמים ביותר בנויים הצורה רשלנית ומתקלקלים תוך זמן קצר. אנחנו צריכים כלים שנוכל להוריש לנכדינו, לא כאלה שיצטברו בהררי אשפה אינסופיים.
בניה אקלימית. תכנון אקלימי לבניינים. זה כולל דברים פשוטים אבל יעילים כמו התקנת גגונים מעל חלונות דרומיים ופתיחת מעבר אוויר בכיוון הרוח דרך כל הבית. ויש עוד הרבה פטנטים אחרים שחוסכים בחימום וקירור הבית.
תחבורה ציבורית ואישית. מערכת תחבורה ציבורית היא חסכונית יותר מכל רכב היברידי או חשמלי. במקום להשקיע המון כסף בשביל לשפר את צריכת האנרגיה פי 2, משקיעים מעט מאוד כסף ומשפרים אותה פי 50. לחלופין לאופניים יש עלות אפסית, ולאופנוע או קטנוע יש עלות קטנה הרבה יותר מאשר לרכב פרטי. כלומר, במקום להשקיע ברכב חשמלי או יעיל אחר, עדיף להשקיע בתשתית טובה לתחבורה ציבורית ולכלי רכב אישיים כמו אופניים ואופנועים.
חקלאות בת-קיימא. שיטות של חקלאות שלא מסתמכות על מחצבים מתכלים מאפשרות לייצר מזון שלא תלוי כמעט במחיר הנפט.
שירות ציבורי יעיל. שירות ציבורי יכול להיות מנוף לשיפורי יעילות באמצעות שיתוף בעלויות וכלכלה של כמויות. אבל לשם כך חשוב שהשירות הציבורי באמת ידאג לכך ושיעשה זאת בצורה יעילה וללא בירוקרטיה מיותרת או שחיתות.
עיצוב, תכנון וארגון. באופן כללי, העיצוב של הדברים בחיינו, התכנון לעתיד, והארגון של המערכות החברתיות – כולם צריכים להכניס שיקולי יעילות. וזה כולל לא רק את הבתים שבהם אנחנו חיים ואת כלי הרכב שמסיעים אותנו, אלא גם את המערכות הבסיסיות שמאפשרות את הקיום שלנו, כמו מערכת הבריאות, מערכת החינוך, ומערכת הביטחון.
"עמידות" היא היכולת של מערכת לשמר את עצמה בפני שינויים, לחזור למצב יציב גם כשיש תנודות. מאחר שאנחנו יודעים שיהיו שינויים, חשוב שהמערכות שאנחנו תלויים בהן יהיו עמידות: שהמים ימשיכו לזרום בצינורות, שהאוכל ימשיך להגיע לשולחן, שהמשטרה והצבא ימשיכו לשמור עלינו, וכן הלאה. כמה דוגמאות לדברים שיכולים להשפיע על העמידות של מערכת:
פשטות – פחות נקודות כשל.
בהנדסה של מערכת, נהוג להסתכל על נקודות כשל: מנגנונים שעלולים להשתבש. למשל טבעת ה-O במעבורת החלל, או הגשר שעליו הלכו הספורטאים במכביה, או העקב של אכילס... נקודות כשל גורמות למערכת להיות פחות עמידה, ולכן מהנדסים נוהגים לבנות מערכות גיבוי או הגנה לנקודות כשל. אבל אפשר להתמודד עם נקודות כשל בצורה יעילה יותר: להימנע מהן מראש. ככל שהמערכת פשוטה יותר, ככל שיש בה פחות שלבים ורכיבים, ככה יש פחות סיכוי שיהיו בה נקודות כשל.
לכן הדבר הראשון שחשוב הוא לדאוג שהמערכות שאנחנו תלויים בהן יהיו פשוטות ככל האפשר. זה מנוגד למגמה הנוכחית שמחשיבה תחכום, טכנולוגיה, מערכות הייטק (שנוטות לכשלים די בקלות). אבל זה בדיוק חלק מהשינוי שנצטרך לעשות.
(בהקשר הזה מעניין לקרוא את עבודותיו של ההיסטוריון ג'וזף טיינטר. הוא טוען שהדרך של חברה להתגבר על אתגרים היא להגדיל את מידת המורכבות שלה, ושכל הגדלה של המורכבות החברתית דורשת יותר אנרגיה. וכך עם השנים מצטברת מורכבות חברתית עד שאין לחברה מספיק אנרגיה להחזיק את המבנה החברתי המורכב. כשזה קורה, החברה מתמוטטת ומוחלפת במבנה חברתי פשוט יותר.)
מחיר – פחות רגישות לתנודות.
דרך קלה יחסית למדוד מורכבות ונטיה לכשל היא המחיר: באופן כללי, הדברים היקרים יותר הם גם מורכבים יותר וגם נוטים יותר לכשלים. אמנם זה לא עובד אחד לאחד – עט יקר יכול להיות עמיד יותר מעט זול – אבל בשואב אבק יש יותר דברים שמתקלקלים מאשר במטאטא. ויותר מזה: כמעט כל שינוי בכל חלק של השוק ישפיע על תחזוקת שואבי האבק ועלות השימוש בהם, בין אם זה מחיר הדלק ובין אם זה אי יציבות פוליטית באירופה. אבל רק שינויים מעטים ישפיעו על תחזוקת המטאטא, וגם ההשפעה שלהם תהיה קטנה יותר.
לכן באופן כללי כדאי להעדיף מערכות זולות על פני מערכות יקרות. יש יוצאים מהכלל, אבל באופן כללי מערכות זולות יהיו עמידות יותר ממערכות יקרות.
מרחק – פחות מקומות לעבור.
המרחק שדברים עוברים, ובמיוחד מספר המקומות שהם עוברים – אורך שרשרת האספקה – מוריד מהעמידות של המערכת. מכשיר שמיובא מסין תלוי בכלכלה ובפוליטיקה שם, באפשרויות ההובלה, בהסכמים בין סין לבין ישראל ואולי לעוד כמה מדינות בדרך – המון דברים שיכולים להשתבש, להתייקר, או סתם להשתנות.
לכן בשביל שהמערכת תהיה עמידה צריך להסתמך כמה שיותר על דברים שמגיעים מקרוב (כלומר מהארץ) וכמה שפחות על דברים שמגיעים מרחוק.
ביזור – פחות השפעה לתקלות.
אחת הדוגמאות הידועות למערכת עמידה היא האינטרנט, שתוכננה להיות עמידה בפני מתקפה אטומית. הדרך שבה העמידות הזו מושגת היא שאין שום מקום שבו האינטרנט "נמצאת" – כל צומת שמתחברת אליה לוקחת חלק ביצירת הרשת הזאת. לכן גם קשה מאוד לפגוע בה: גם אם מצליחים לשתק כמה צמתים מרכזיים, המידע ימשיך לעבור ברשת דרך צמתים אחרים.
אם רשת החשמל שלנו היתה מבוזרת כמו האינטרנט, פיגוע בחדרה לא היה מפיל את החשמל בכל הארץ. וזה נכון לא רק לגבי חשמל, אלא לגבי כל מערכת אחרת. בכל מערכת כדאי לדאוג שלא הכל יהיה מרוכז במקום אחד או במספר קטן של מרכזים, אלא לדאוג להרבה צמתים מקושרים ביניהם.
חיוניות.
ולבסוף, כדאי לשים לב שלא כל המערכות חשובות באותה מידה. מערכת הביוב חשובה הרבה יותר ממערכת החינוך, למשל, כי שבוע שביתה במערכת החינוך לא יהרוג אף אחד, אבל ביוב שלא עובד מביא די מהר למחלות. לכן כדאי להשקיע יותר במערכות החיוניות יותר, גם ברמת המדינה, גם ברמת היישוב, וגם ברמה האישית.
אצלנו מערכות חיוניות הן לא רק מערכת החשמל, המים, והתחבורה, אלא גם (ואולי יותר) מערכת הבטחון והחוק. כדאי להכניס שיקולי עמידות ויעילות גם למערכות האלה.
אחת התנועות המעניינות ביותר שקמו בעקבות המודעות לשינוי הגדול שבפתח היא תנועת המקומיות החדשה: re-localization. התנועה הזו חותרת להחזיר כמה שיותר מוצרים ושירותים לרמה המקומית: מזון מתוצרת מקומית, מוצרים לא מיובאים, שירותים מאנשי המקום ולא מרשתות בינלאומיות, וכן הלאה.
ראינו שמקומיות עוזרת לעמידות, וזאת לבד סיבה טובה מספיק להשקיע בה.
יתרון נוסף הוא שיכולת ההשפעה של כל אחד מאיתנו היא גדולה יותר ברמה המקומית מאשר ברמה הארצית או הבינלאומית. מה שאי אפשר לשכנע את הממשלה לעשות, אפשר אולי לעשות במסגרת המועצה המקומית, או אולי אפילו במסגרת בית הספר או השכונה.
יש כבר תנועה עולמית של מקומיות חדשה ושל התכוננות לשינוי הגדול ברמה המקומית, ולכן נצבר הרבה חומר ממקומות שהתחילו בתהליך. למשל, יש תהליך מעניין של 12 שלבים לשינוי שהכינו בתנועת Transition Towns:
אפשר למצוא עוד הרבה מידע ושותפים לדרך באתרים:
TransitionTowns.org
relocalize.net/guide
CommunitySolution.org
בואו נחשוב רגע על שלב 8 מתוכנית 12 השלבים: רכישת מיומנויות וכישורים. מה נצטרך ללמוד בשביל לעבור לצורת חיים שדורשת פחות משאבים? ממי אפשר ללמוד מה שצריך?
מיומנויות ומקצועות מהעבר. קודם כל, אפשר ללמוד מתקופות שבהם חיו על פחות משאבים. לא צריך ללכת רחוק במיוחד: ההורים שלנו גדלו עם הרבה פחות משאבים מאיתנו, והסבים שלנו עם אפילו פחות. אפילו אני עוד זוכרת שהיו הולכים לשען או סנדלר. אז בתור התחלה, אפשר להיזכר בדברים שהיו נהוגים בעבר ולנסות ללמוד אותם מחדש - בין אם ברמה האישית ובין אם ברמת היישוב והתשתיות.
השוליים. חוץ מזה, יש דברים שהיום הם בשוליים אבל הם מתאימים מאוד לצורת חיים חסכונית במשאבים. למשל, כשאספקת הנפט לקובה צנחה פתאום ב-90% אחרי התמוטטות ברית המועצות, הקובנים מצאו את עצמם רעבים לאוכל כי לא היה מספיק דלק לטרקטורים ומטוסי ריסוס. אחרי כמה שנים קשות, הישועה הגיעה מצד אחד מכמה אגרונומים שהתמחו בחקלאות אורגנית, ומצד שני מכמה משוגעים לדבר שידעו איך לעבד אדמה בעזרת שוורים. כלומר: שתי קבוצות שוליים (חקלאות אורגנית וגידול שוורים) שמרו על ידע או פיתחו ידע שהתגלה כחיוני לכלל החברה.
אני רוצה לציין במיוחד קבוצת שוליים אחת: פרמקלצ'ר. מדובר במערכת ידע שהפיתוח שלה התחיל בסוף שנות השבעים, בין השאר בעקבות משברי הנפט של שנות השבעים. הכוונה המקורית היתה למצוא שיטות חקלאות שימשיכו לתפקד לאורך שנים בצורה בת קיימא (Permanent AgriCulture). די מהר הבינו שלא מספיק לחשוב על ייצור המזון אלא צריך לחשוב על כל צורת החיים, והחליפו את agriculture (חקלאות) ב-culture - תרבות.
מאז שנות השבעים הצטבר בקרב אנשי הפרמקלצ'ר גוף עצום של ידע ומיומנויות בכל תחומי החיים. מדובר בתנועה שכבר 30 שנה עסוקה בפיתוח ומציאת דרכים לחיות בצורה בת-קיימא ובלי לצרוך כל כך הרבה משאבים. לכן הרבה מהדברים שנצטרך ללמוד אפשר ללמוד מפרמקלצ'ר.
טכנולוגיות בנות-קיימא. וכמובן שיש עוד מקור למידה, המקור שאנחנו רגילים ללמוד ממנו: פיתוחים טכנולוגיים, מחקר מדעי, מיזמים מסחריים וחברתיים, עיצובים חדשניים, רעיונות מספרי מדע בדיוני (אני ממליצה במיוחד על ספרה המצוין של אורסולה לה גווין Always Coming Home). כמו שהדברים האלה יכולים להביא לצורת חיים שצורכת הרבה אנרגיה כמו מלחמת הכוכבים, הם יכולים להביא גם לצורת חיים שצורכת מעט - השאלה רק מה אנחנו בוחרים לקחת מהם: שריפת ביטומן? או ביודיזל מאצות מים-מלוחים?
הבעיה העיקרית בדברים האלה היא שעד שהם מוכנים לשימוש רחב זה לוקח הרבה זמן ואנרגיה: לא כל מה שעובד בתיאוריה עובד גם במציאות, לא כל מה שמצליח במעבדה מצליח גם בשוק, ומרגע שטכנולוגיה כלשהי נכנסת לשוק ועד שהיא זמינה לכל עוברות בדרך כלל כעשרים שנה. ככה שהיה מצוין אם היינו מתחילים לפתח טכנולוגיות בנות-קיימא לפני עשרים שנה...
בתור דוגמה ללמידה משלושת המקורות האלה, נסתכל על תחום הרפואה:
היום הרפואה מתבססת על מכשירים יקרים ועל תרופות שמיוצרות במקומות רחוקים. מה אפשר ללמוד על רפואה מהעבר, מהשוליים, וממחקר?
מהעבר נוכל ללמוד על שימוש בצמחי מרפא;
מהשוליים נוכל ללמוד דברים כמו שיטת פאולה או פלדנקרייז שלא דורשים שום משאבים חיצוניים;
ממחקר נוכל לקוות לפיתוחים מתחום הגנטיקה והביו-אינפורמטיקה - תחומים שמתקדמים באופן מעורר השתאות.
אני מציעה לכל אחד לקחת איזשהו תחום שקרוב לליבו, ולחשוב איך הוא ישתנה בעולם מוגבל במשאבים, ומה אפשר ללמוד כדי לעשות את השינויים המתאימים.
סקירה עדכנית ומקיפה:
EnergyBulletin.net
ניתוחים טכניים ודיונים מעמיקים:
TheOilDrum.com
רעיונות מעשיים:
PeakMoment.tv
סרט:
The Power of Community: How Cuba Survived Peak Oil
ספרים:
NewSociety.com
