כבד את ילדיך

הילד העצמאי שרה לורנס (הרצאה שניתנה בכנס Rethinking Education 1999 בנושא חינוך ביתי) תרגום: יונת שרון

תוכן:

פתיחה
עצמאות
חשיבות העצמאות
תירוצים לכפיה
אי-כפיה
פתרון בעיות
יישום TCS
ידע בסיסי
לשמור אופציות פתוחות
סיכום
לקריאה נוספת

פתיחה

אבל במהרה גיליתי שכולם מסכימים שצריך לקחת ילדים ברצינות. השם הוא עמום. אך אל תטעו: כשאני אומרת לקחת ילדים ברצינות, אני באמת מתכוונת לכך. איני מדברת על מראית-עין של עצמאות אלא על עצמאות אמיתית; איני מדברת על כך שנותנים לילדים את התחושה שהם שולטים בחייהם אלא על כך שהם באמת שולטים בחייהם. ז'אן ז'אק רוסו אמר "תן לילד להאמין שהוא שולט במצב, אף כי באמת אתה הוא זה שבשליטה. אין שיעבוד מוחלט מזה הנראה כחופש." לא לזה אני מתכוונת כשאני אומרת לקחת ילדים ברצינות.

תיאוריית TCS אומרת איך לנהוג עם אחרים בצורה שתורמת לעצמאותם ולא פוגעת בלמידה שלהם. זוהי שיטה למרב את הסיכויים שכולכם ביחד וכל אחד לחוד תשפרו את חייכם. זהו סגנון חיי משפחה. זוהי דרך חדשה לנהוג בילדים. זוהי צורת הסתכלות חדשה בילדים.

יתכן שלא אשכנע אתכם היום לקחת ילדים ברצינות בדרך בה אני דוגלת, אבל אני מקווה שבסוף ההרצאה תוכלו לפחות לקבל תמונה כללית לגבי איך נראים חייהם של ילדים עצמאיים.

עצמאות

ילדים זקוקים להוריהם. האם זה מציאותי שהם יהיו עצמאיים? ובכן, לוקסמבורג היא עצמאית, למרות שבגלל שאין לה מוצא לים היא נזקקת לעזרת שכנותיה על מנת להתקיים. אה, אבל ילדים לא מסוגלים להחזיק את עצמם כלכלית, בעוד שלוקסמבורג משלמת בעצמה על אחזקתה! איני יודעת אם לדעתכם מדינות העולם השלישי, שהן הנהנות העיקריות מסיוע כלכלי, לא ראויות לעצמאות, אבל איני מסכימה לדעה זו. אך לא זו הנקודה: לוקסמבורג היא עצמאית לא כי היא משלמת את אחזקתה, אלא כי היא מחליטה על הנעשה בתחומה. יש מדינות בארצות הברית שמשלמות את אחזקתן אבל אינן עצמאיות. על מנת שלוקסמבורג תהיה עצמאית, שכנותיה צריכות לנהוג באופן שמאפשר זאת. יש בידן הכוח לרסק את עצמאותה, אך הן בוחרות שלא לעשות כן, הן חושבות שזה לא תקין. באופן דומה, הורים שדוגלים ב-TCS מכבדים את עצמאות ילדיהם.

עצמאות אין פירושה להסתדר ללא עזרה, עצות, דעות, הגנה וכו' של אחרים. אף אחד אינו בלתי-תלוי לחלוטין. למשל, יתכן שתגיעו למצב בו תמותו ללא עזרת רופא, אבל זה לא נותן לרופא שום זכויות עליכם. יתכן שתגיעו לפשיטת רגל ללא עזרת יועץ פיננסי, אבל זה לא אומר שאיבדתם את הזכות להחליט בענייניכם הכספיים. כהורים אנו עוזרים ומייעצים לילדינו. הם זקוקים לעזרתנו ועצתנו. עצמאות אינה הישרדות ללא כל סיוע וייעוץ. מה שחשוב אינו כמות העצות אלא האחריות על תהליך קבלת ההחלטות. ילדים צריכים להיות מסוגלים לבחור בעצמם, לא להתקיים בלי כל סיוע.

היה מישהו ברשימת הדיוור של TCS באינטרנט שפירש זאת בטעות כאילו ילדים צריכים לבחור בעצמם בין אם הם רוצים בכך ובין אם לא. לא לכך התכוונתי. למעשה, אחריות על תהליך קבלת ההחלטות אינה מחייבת קבלת החלטה כלשהי. נניח שהייתי מפקידה את חסכונותי בבנק. אולי לא אחליט בעצמי במה להשקיע את הכסף, אבל אני עדיין מחזיקה בסמכות על ההחלטות האלה - זה הכסף שלי. אם אבחר להשקיע את כל כספי בחברה שעלולה להתמוטט לדעת מנהלת הבנק שלי, מתפקידה להסביר לי למה היא חושבת שזו שגיאה. סביר שאכיר לה תודה על כך. אבל אם היא קראה יותר מדי מדריכים להורים והחליטה שיועיל לי ללמוד מ"התוצאות הטבעיות" של טעויותי ולא אמרה לי שזו טעות, היא לא עזרה לי כלל.

חשוב לאפשר לילדינו גישה לידע ולניסיון שלנו. הם לא חייבים לחזור על השגיאות שלנו. במקום זה, עזרו להם ללמוד מהן. אל תסתירו מהם מידע שעשוי לעניין אותם. אבל גם אל תכריחו אותם לפעול בהתאם לרצונכם כשדעתם שונה משלכם.

נניח שמנהלת הבנק אומרת לי את דעתה על אותה חברה, ואני עונה שלדעתי השוק טועה בקשר לחברה הזו ולא נראה לי שהם יתמוטטו, ולכן אני מבקשת לשחרר את כספי כדי להשקיע בה. מה עליה לעשות? אולי להמשיך לדון בזה, אם נראה לה שארצה בהמשך הדיון. אבל אם אומר שאינני מעוניינת להמשיל לדון בנושא, היא צריכה לאפשר לי להשקיע את הכסף כרצוני, אפילו אם אני טועה. מה שאסור לה לעשות (אם אינה רוצה ללכת לכלא) זה להתעלם מדעתי ולהשקיע את כספי במשהו אחר כי היא מבינה טוב יותר. לא משנה כמה מדריכי הורות היא תצטט כתמיכה לדעה שצריך להתעלם מרצונם של אחרים אם הם טועים ואתם צודקים. אם זה יהיה קו ההגנה שלה, השופט יפסוק שהיא לא רק פושעת אלא גם משוגעת.

כשאני מדברת על כך שילדים מחליטים על עצמם, אנשים שואלים "אבל זה לא אומר שהם מחליטים גם על הוריהם?!" האם לוקסמבורג מחליטה על גרמניה? האם אני שולטת בבנק שלי? לא, רק בחשבון שלי. אם החברה הטובה שלי שולטת בחייה, האם זה אומר שהיא שולטת גם בחיי? לא! האם החיים הם משחק סכום-אפס, כך שכאשר אחד מרוויח השני מפסיד? אם ניצחון הוא על חשבון מישהו אחר, בדרך-כלל איש אינו מרוויח.

חשיבות העצמאות

אולי חלק מכם לא מכירים את הכאב הזה; אולי מעולם לא הזדעזעתם מכפיות טובה או חוסר התחשבות של ילדכם; אולי אינכם "בוחרים את הקרבות" או "מציגים חזית מאוחדת"; אולי ילדכם מעולם לא הביט בכם במבט כעוס או הרס משהו יקר לכם; או אולי אתם מרגישים נהדר כשאתם נוזפים בהם; אולי אינכם מענישים אותם במורת-רוחכם ובהקרבה עצמית מלווה תרעומת; אולי אינכם נוהגים כמו ידידים שלי כאשר ילדם הרס בטעות אחד מהתקליטים שלהם: הם לקחו את הבובה האהובה עליו "ללמד אותו לכבד רכוש של אחרים" - בפעם הבאה שאחד מהם ישבור בטעות כוס אצלי בבית אולי גם אני אלמד אותם לכבד את רכושי ואגנוב להם את הפטיפון! אולי יש לכם מספיק אמפתיה לילדיכם (והם לכם) שכל הדברים האלה נשמעים לכם נוראים; או אולי אתם שולטים בילדיכם אבל הם אינם מראים כל סימני מצוקה. לא תמיד הכאב נראה לעין. יש ילדים שלא בוכים בקול כי הם בוכים בלב. כפי שכתב וויליאם בלייק: "בגלל שאני שמח, רוקד ושר, הם חושבים שלא פגעו בי." גם אם לא הייתה שום סיבה אחרת להתחיל לנהוג בילדים בצורה המטפחת את עצמאותם, די בזאת: דרכים אחרות הן כואבות.

יתכן שאתם חושבים שפגיעה בעצמאות ילדיכם היא רע הכרחי. אבל אל תטעו לחשוב שזה לא כואב להם. שטויות. איני טוענת שיש הורים שרוצים להכאיב לילדיהם. כולנו אוהבים את ילדינו ורוצים לעשות את הטוב ביותר עבורם. לפעמים אנחנו אוהבים אותם כל-כך ורוצים כל-כך לעזור להם שאנחנו מרגישים חובה לפעול בניגוד לרצונם כדי לעצור בהם מלעשות טעות. אבל זו טעות לעשות כך. זו טעות לפגוע בעצמאותם.

עלינו לזכור שגם אנחנו רק בני אדם ועלולים לטעות. כשאתם מתווכחים עם ילדכם, אתם ודאי בטוחים שאתם צודקים. אבל אם תחשבו על זה, זה מה שהייתם חושבים גם לו טעיתם. לכן התחושה שאתם צודקים אינה מקנה לכם סמכות כמו שהתחושה של מנהלת הבנק לא מקנה לה סמכות על כספכם. אולי יש לכם יותר ידע וניסיון, אבל זה נכון גם לגבי מנהלת הבנק שלכם. ואם כל-כך ברור שאתם צודקים, אז למה אינכם מצליחים לשכנע בכך את ילדכם? כפי שכתב הפילוסוף וויליאם גודווין: "אם משהו הוא באמת טוב, ניתן להראות שהוא טוב. אם אינכם מסוגלים להראות את סגולותיו, סביר שאתם לא עדים מהימנים לגביו."

תירוצים לכפיה

בין 1934 ל-1976 עוקרו בשבדיה בכפיה 62,000 אנשים כחלק מתוכנית השבחה גנטית. האנשים שעוקרו נחשבו לקויים: לחלקם הייתה מנת-משכל נמוכה, חלקם לקו בקוצר-ראייה וחלקם היו צוענים. היו נערים צעירים שעוקרו כי הם היו מפותחים מדי מינית. והיו גם כאלה שעוקרו כי הם נחשבו הורים לא מוצלחים. כומר אחד הביא לעיקור ילדה כי היא לא שיננה את תפילותיה כראוי. למרות שזה נשמע נורא, כוונתם הייתה טובה. הם רצו לשפר את העולם ע"י שיפור המין האנושי. הם חשבו שהתוצאה תהיה עולם טוב יותר, והם השתמשו במיטב האמצעים לפי ידיעותיהם באותו זמן כדי להשיג את התוצאה הזאת. הם חשבו שהם עוזרים לאנשים אותם עיקרו, מאחר שלאדם לקוי עם ילדים לקויים יהיו חיים לקויים. כמובן שהקורבנות לא חשבו כך, אבל דעתם לא נלקחה בחשבון. הרשויות חשבו שמעשיהן יהיו לטובה. בדיעבד ברור לנו שהם טעו.

אתם תוהים למה אני מספרת את כל זה? אתם חושבים "כיום ברור לנו שצוענים אינם נחותים ולכן כל זה לא יכול לקרות"? אם כך, אתם מחמיצים את הנקודה. אישה שעוקרה בקנדה בשנות החמישים בגלל תוכנית דומה, קיבלה לא מזמן 750,000$ פיצויים. עיתון קנדי כתב שמבחן IQ שנערך מאוחר יותר הוכיח שמנת המשכל שלה נורמלית. ואם ה-IQ שלה היה נמוך מהרגיל זה היה בסדר לעקר אותה?! אתם מבינים שלא זו הנקודה.

הגינות כלפי בני-אדם משמעה שעיקור של אדם אינו מתבצע כאשר אתם חושבים שזה עדיף בשבילו, אלא רק כשהוא חושב כך. אתם יכולים להחזיק בדעה, אתם יכולים לומר לו את דעתכם, ולפעמים אתם אפילו חייבים לומר לו אותה. אבל כאן נגמרת חובתכם וגם זכותכם. אם הוא אינו מסכים, אין לכם הזכות המוסרית לעקרו.

אני מקווה שעכשיו כבר מובן לכם מה הקשר בין השיעור בהיסטוריה שבדית לבין חינוך: לא מגיעים לאמת תוך כדי כפיית רצוננו על אחרים. ומה שנכון לגבי עיקור, נכון גם לגבי כל שאר הדברים בחיים.

אם כן, לפי מה נדע מה טוב לעשות אם לא לפי כוונות טובות או תוצאה צפויה? מה לגבי התוצאה האמיתית? "לי זה לא הזיק" אומרים הורים אנגליים כדי להצדיק את הפקרת ילדיהם לשעמום הבלתי נסבל, הבריונות וההתעללות בפנימיות שמרניות. ובכן, לי נראה שהם לא ממש מושלמים... אבל ברצינות: לא ניתן לדעת מראש מה תהיה התוצאה האמיתית.

חשוב יותר, מי קובע את קנה המידה לבדיקת התוצאה? האדם לגביו מדובר בזמן שבו נעשה המעשה? אם כן, עליכם להיות מסוגלים לשכנע אותו בצדקתכם. או אולי אותו אדם לאחר המעשה? כך שלמשל הורה אנגלי עשוי להתעלם מבכיו של ווינסטון הקטן ולשלוח אותו לפנימייה נגד רצונו, וכשהוא משתחרר מהשעבוד הנתעב, ווינסטון צ'רצ'יל עשוי להיות אסיר תודה להוריו על ששלחו אותו. האם זה מצדיק את מעשיהם? ומה אם הורה מכה ילד, והילד גדל ותומך בהכאה ועושה זאת לילדיו שלו - האם זה מצדיק את מעשיו? אם כן, זה מצדיק גם הסרת אונה או כל מניפולציה של הנפש או המוח שהופכת את הקורבן לצייתן.

מי קובע מה טוב או רע עבור אדם מסוים? אתם? נניח שהייתם גונבים את ספינתו של קפטן סקוט כדי למנוע ממנו לגלות את אנטארקטיקה, או שהייתם גונבים ממרי קירי את מכשירי-הניסוי שלה כדי למנוע ממנה לגלות את הרדיום. יכולתם להציל כך את חייהם, ולהשיג תוצאה טובה לפי קנה המידה שלכם. אבל זה יהיה במחיר הרס הדבר שהם חיים בשבילו. לכן מעשה כזה יהיה פשע בלתי נסלח כלפיהם (ובמקרים אלה גם כלפי האנושות).

הרס השאיפות והחלומות של אחרים רק בשביל שאתם תרגישו טוב הוא תמצית חוסר-המוסריות. כפי שאמר הפילוסוף עמנואל קאנט: "אין זה מוסרי להתייחס לאדם כאל אמצעי להשגת מטרה, במקום מטרה בפני עצמה."

אי-כפיה

האם זה נכון מצדנו לפעול בניגוד לרצון ילדינו? מה אם למרות כוונתנו הטובות וציפיותינו הסבירות, אנחנו טועים? כמו שהשבדים טעו למרות כוונותיהם הטובות וציפיותיהם הסבירות.

אז השבדים טעו, אז מה? כולנו טועים, והם עשו כמיטב יכולתם! ובכן, אם אתם מנתחי לב, יתכן שכדי להציל חיים תבצעו ניתוח מסובך בחולה בידיעתו והסכמתו. החולה עלול למות, אבל זה עדיין לא אומר שנהגתם לא כשורה, כי החולה רצה שתיקחו את הסיכון הזה. יש הבדל ענק בין ביצוע טעות על חשבון מישהו שמסכים לכך וביצוע טעות על חשבון מישהו שמתנגד למעשיכם.

כפיה ע"י הורים היא בלתי מוסרית והרסנית מפני שהיא מבוססת על ראיית הילד כאובייקט, כאמצעי להשגת מטרות של אחרים, ולא כמטרה בפני עצמה. בתרבותנו, התייחסות אל אחרים כאובייקט, כאמצעי להשגת מטרה, נחשבת לא מוסרית ובצדק. השבדים, כשהם עיקרו את כל אותם אנשים כנגד רצונם, היו מסכימים עם עקרון זה. איך זה יתכן? ממשלת שבדיה לא הייתה רודנית, היא פשוט לא ראתה בצוענים בני אדם מהבחינה הרלוונטית. הם ראו בהם בני אדם מבחינות אחרות - הריגתם הייתה נחשבת לרצח, למשל. אבל מבחינת העצמאות - צוענים לא נחשבו בני אדם במלוא מובן במילה, ולכן הם נחשבו כמי שאין בידו את הסמכות להחליט לגבי עיקורו.

האם ילדים זכאים לקבל החלטות שמשפיעות עליהם? האם הם יכולים לקבוע מה יאכלו, מתי ילכו לישון, מי חבריהם, איזה תוכניות טלביזיה הם יראו וכו'? רוב האנשים חושבים שלא, אבל האם הם צודקים? או האם ילדים הם הצוענים השבדים של ימינו?

התירוצים שאנשים נותנים להצדיק אילוץ ילדים לעשות דברים נגד רצונם, כל התירוצים, הם שווי ערך לתירוצים בהם השתמשו השבדים להצדיק עיקור צוענים. גם לילדים יש דעות, שניתן לבטל. וכאשר אתם מבטלים את דעתם, ולוקחים את הסיכון לטעות על חשבונם, אתם נוהגים באופן לא מוסרי. והעובדה שאתם עושים זאת מתוך כוונה טובה אינה הופכת את המעשה למוסרי. העובדה שאתם בטוחים בצדקתכם אינה אומרת שאתם באמת צודקים. השבדים לא צדקו.

אני חושבת שאני עשויה לשגות - אני הרי אנושית. לכן ביחסי עם אחרים, כולל ילדים, אני מנסה להגיע להסכמה אמיתית, הסכמה מלאה מתוך חופש-בחירה. כשיש בינינו אי-הסכמה אני מנסה לשכנע אותם. אני מנסה להשתמש בתבונה, לא בכוח. גם לא כוח נפשי. (אלא אם זו הגנה עצמית - אם רוצה לתקוף אותי שודד, עדיף לו לבחור קורבן אחר!) ביחסי עם אחרים, כולל ילדים, אני מנסה להגיע להסכמה פה אחד. כי רק אז פעולותי יכולות להיות מוסריות. רק בצורה זאת אני נוהגת באחרים כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעים להשגת מטרותי. אם אתם רוצים לטפח את עצמאות ילדיכם ולא להרוס אותה, זה מה שעליכם לעשות.

פתרון בעיות

במשפחות TCS, אפילו כאלה שרחוקות משלמות ביישום אי-כפיה (וכולנו כאלה - אנחנו רק בני-אדם), בעיות נוטות להיפתר - להיפתר באמת, כך שכל המעורבים מסכימים לפתרון ומעדיפים אותו. אבל איך? מה עושים כשאין הסכמה? הם עושים מה שעושים מדענים כאשר הם ניצבים בפני בעיה לא פתורה - פרדוקס או אנומליה. הם מנסים לפתור את הסתירה ולהגיע לאמת.

למשל, יש כיום סתירה בין תורת היחסות של איינשטיין לבין מכניקת הקוונטים. המדענים שעובדים על הבעיה הזאת יודעים שלפחות אחת התיאוריות האלה שגויה, וסביר ששתיהן שגויות. לא יתכן ששתיהן נכונות. לכן הם מנסים ליצור תיאוריה חדשה שתהיה טובה מכל אחת משתי התיאוריות הקיימות. יישוב הסתירה ידרוש תיאוריה חדשה או צורת הסתכלות חדשה בתיאוריות הקיימות, שזה בעצם אותו הדבר. אם במקום לחפש תיאוריה טובה יותר, מדען דבק באחת בתיאוריות הקיימות - הוא נשאר תקוע.

באופן דומה, אנשים שמכבדים את עצמאות חבריהם מתייחסים לעימות כאל הזדמנות למצוא משהו טוב יותר. הם מניחים שלפחות אחד מהם מחזיק בפתרון שאינו הטוב ביותר. הם רואים בעימות הזדמנות למצוא פתרון אמיתי. פתרון אמיתי בין אנשים הוא כזה שכל המעורבים מסכימים שהוא נכון, לכן הם מעדיפים אותו על הפתרון המקורי שלהם ועל כל פתרון אחר שעולה בדעתם. אנחנו קוראים לתהליך הזה "מציאת העדפה משותפת" כי מוצאים פתרון שהוא עדיף בעיני כל המעורבים.

לדוגמא, נאמר שאתם צריכים לקום מחר בבוקר מוקדם ליום עמוס, ואתם מאוד עייפים ורוצים ללכת לישון מוקדם, בעוד ילדכם רוצה לשמוע מוסיקה רועשת אל תוך הלילה. בעיה: זה עלול להפריע לכם. מה תעשו? מה התיאוריה הראשונית שלכם לגבי מקרה זה? [הצעות מהקהל] יש פה כמה אנשים שנראים כאילו התיאוריה הראשונית שלהם היא לקחת גרזן ולשבור את הטייפ, אבל אולי באמת עדיף להשתמש באוזניות או מסתמי אוזניים. יש אנשים שכאשר הם נתקלים בבעיה כזאת לא מנסים למצוא דרך שכולם יהיו מרוצים - הם חושבים שהפתרון הוא לגרום לילד לכבות את המוסיקה וזהו. סוף-הסיפור. אבל זה לא סוף-הסיפור כי הילד לא מרוצה. חייב להיות פתרון טוב יותר, כמו שימוש באזניות או מסתמי אוזניים. כשמצאתם פתרון שמקובל על כולם, אתם הולכים לישון בהרגשה נעימה כי אתם יודעים שילדכם נהנה, והוא נהנה עוד יותר מהמוסיקה כי הוא יודע שאתם ישנים היטב ותוכלו להיות מחר רעננים בראיון. אם הוא מאוד נחמד אולי תגלו שהוא הכין לכם כוס תה בבוקר.

מציאת העדפה משותפת יוצרת מעגל מחזק: ככל שפותרים יותר בעיות ביחד כך מתפתחת היכולת לפתור בעיות, אתם נעשים קרובים יותר וחשים בטוחים מספיק לחשוף את חולשותיכם. כמובן, לא תמיד קל למצוא העדפה משותפת מאחר שזה סותר את הדרך שאנחנו עצמנו גדלנו בה. כמה מכם נשבעו לא לחזור על שגיאות הוריכם, ומצאו את עצמם חוזרים עליהם בכל זאת? האם שמעתם את מלותיה הקשות של אמכם יוצאות מפיכם כאילו אתם אחוזי דיבוק? (סליחה אמא, אבל לחלקנו יש הרבה דברים שדורשים טיפול...) כדי למצוא העדפה משותפת אתם חייבים לרצות באמת למצוא פתרון. בדרך-כלל נדרשים מאמץ ויצירתיות. צריך להשתחרר מרעיונות הרסניים כמו הרעיון שהחיים הם משחק סכום אפס (כך שכדי שאחד ינצח השני חייב להפסיד), או הרעיון שהעדפות של אנשים לא יכולות להשתנות. רעיונות כאלה יפריעו לכם. ברגע שאתם מניחים שהם נכונים, הם נעשים נכונים עבורכם. עליכם לחפש פתרונות, לא לסכל אותם.

לדוגמא, נאמר שאבא TCS נכנס לחדר ורואה שבתו בת ה-4 בדיוק מתחילה לצייר על כסא. מה הוא עושה? האם הוא מתנפל עליה, חוטף מידה את הצבעים שבינתיים ניתזים על הקירות, השטיח החדש והשולחן? האם הוא שותק ונותן לשערו להאפיר בעודו חושש כיצד יסביר זאת לחמותו שהכסא עבר במשפחתה מדור לדור? לא, הוא לא עושה אף לא אחד מהדברים האלה. אם יש בעיה במה שהיא עושה אז הוא יטפל בבעיה. ביחד הם יפתרו את הבעיה, הם ימצאו פתרון ששניהם מרוצים ממנו. למשל, אולי היא יכולה לצייר על הכסא הישן במרפסת? אולי היא לא מצאה נייר? אולי היא יכולה לצייר על משהו שקל לנקות? הוא יכול להגיד "הכסא יתקלקל אם תציירי עליו, אבל אולי את רוצה למרוח עליו לקה?" או "את רוצה ללכת לבית-עבוט לקנות לך כסא משלך שתוכלי לקשט כרצונך?" יהיה פתרון ששניהם מרוצים ממנו, ששניהם מעדיפים. זה לא חייב להיות כך שאחד הצדדים יהיה לא מרוצה. צריך רק לחשוב על זה. צריך לדעת שפתרון אמיתי הוא אפשרי ולנסות למצוא אותו.

כאשר איינשטיין התלבט בשאלות כמו איך אור נע בחלל, איך הוא פתר את הבעיה? לא ע"י כך שהניח שאין פתרון! אם הוא היה מניח זאת, הוא לא היה מגיע לתורת היחסות! הוא הניח שיש פתרון, שהוא יהיה מרוצה ממנו כשימצא אותו, אבל שהוא אולי לא יתאים לדעות הנוכחיות שלו לגבי העולם. מציאת העדפה משותפת היא תהליך דומה. אתם צריכים להניח שלפעמים אתם טועים וילדיכם צודקים. לפעמים יש להם רעיון טוב יותר. אז אל תבטלו את דעתם כי הם עוד קטנים מדי, מפני שכך אתם עלולים להחמיץ רעיון שאתם הייתם מעדיפים לו הייתם שוקלים אותו ברצינות. בלי ספק אתם עלולים להחמיץ את שורש הבעיה.

מציאת העדפה משותפת טובה גם להורים. זה משפר גם את חיינו, לא רק את חיי ילדינו. כשילדיכם מוצאים העדפות משותפות, אתם באמת באותו צד. כל דרך אחרת היא מלחמה או גרוע מזה. לסיכום, כשיש לכם עימות עם ילדכם, אל תכפו את רצונכם. נסו לפתור את העימות, כמו שעשה איינשטיין. מצאו העדפה משותפת.

יישום TCS

TCS יכול להיראות מלאכותי וקשה ליישום בהתחלה - שינוי קיצוני לדברים שנראו מובנים מאליהם. בהתחלה קשה לראות עד כמה זה סגנון חיים נעים, כי למעשה כל מקורות האומללות ביחסי הורים וילדים נמחקים. אין זו תרופת פלא, אבל זו דרך חיים שבה בעיות נוטות להיפתר, וזו דרך החיים היחידה שלא תלויה בכך שאנשים מכאיבים ומפריעים זה לזה.

יש אנשים ש-TCS נראה להם בהתחלה כגידול ילדים פסיבי ומתירני. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. TCS דורש הרבה מעורבות. ההורים נדרשים לא רק להימנע מלפעול בניגוד לרצון ילדיהם, לא רק לעזור לילדיהם כשהם מבקשים זאת, אלא גם לצפות באופן פעיל דברים ואנשים שהילדים עשויים לרצות ולאפשר להם גישה אליהם. וגם לצפות דברים שעלולים לפגוע בילדים ולהציע להם הגנה מפניהם. אגב, כשאני אומרת "להציע" איני מתכוונת "לאלץ", כמו הרבה מומחים וספרי חינוך. אתם צריכים לחפש רעיונות שהילד עשוי להתעניין בהם, כולל ביקורת של הרעיונות הנוכחיים שלו.

מה עוד צריך לעשות על מנת לקדם את עצמאות ילדיכם? ובכן, לילדי TCS יש גישה בלתי מוגבלת לספרים, עיתונים, מוסיקה, טלביזיה, מחשבים, האינטרנט, משחקי מחשב, וכו'. אף אחד מהם אינו מכור לדברים האלה, ואף אחד מהם לא מתנהג באופן עוין כפי שמתלוננים לעתים קרובות הורים שכן מגבילים את הגישה של ילדיהם לדברים האלה.

מישהו אמר לי "אני מגביל את הצפייה של ילדי בטלביזיה כי הפרסומות גורמות לכפיה". מה, כפיה למניעת כפיה? אנשים אומרים לעתים קרובות "אני פציפיסט! לא ארשה לילדי לשחק DOOM! אתמול הוא הביא אקדח צעצוע, אז לקחתי אותו וזרקתי לפח!" שימוש בכוח כדי לחנך לא להשתמש בכוח? כל זה שגוי. הגישה שלנו לגבי דברים שילדינו נהנים מהם צריכה להיות לעזור להם לעשות אותם יותר, לא פחות. ליהנות מהם יותר, ליהנות מהם בדרכים חדשות.

באופן דומה, אם ילדים לא נהנים ממשהו, צריך לחשוב על דרך לעזור להם לעשות אותו פחות או בכלל לא, או לעשות אותו וליהנות ממנו. למשל, אם ילדיכם, כמו גם הרבה ילדי TCS, נהנים לעשות עבודות בית - יופי. אבל אם לא, אז הם לא צריכים לעשות אותן. אם אתם רוצים עזרה בבית, קחו עוזרת. ילדיכם לא חייבים לכם עזרה. אתם בחרתם לגדלם, הם לא בחרו להיות במצב הזה. אל תסחטו עזרה מילדיכם, אחרת הם עלולים לפתח גישה לא בריאה כלפי עבודות בית כמו שיש להרבה מבוגרים בתרבותנו.

יש כאלה שאומרים "אני מסכים שכפיה היא אינה רצויה, אבל לפעמים היא הכרחית. למשל אם הילדה לא רוצה טיפול רפואי, מה אפשר לעשות?" שאלה דומה הייתה יכולה להישאל ע"י השבדים: "אם הנערה לא רוצה עיקור, מה אפשר לעשות?" אולי לנסות לשכנע אותה? אולי לאמץ את הגישה שכמו שנדרשת הסכמה ביודעין למתן טיפול רפואי למבוגר, כך גם לגבי ילדים? אם מניחים מראש שהכרחי להפר את עצמאות ילדכם, ללכת בניגוד לרצונו, בנושא טיפול רפואי, אז אני מבטיחה לכם שכך באמת יקרה לכם. אנחנו, אנשי TCS, לא מניחים זאת וזה לא קורה לנו. אבל אם אתם מניחים זאת זה הופך להיות נכון עבורכם. אתם תגלו שזה נכון פשוט משום שלא תנסו למצוא פתרונות אחרים, אמיתיים. לא תקדישו את המאמץ והיצירתיות הדרושים. כמובן שגילינו שלפעמים עלינו להלחם בחלק מחברי הסגל הרפואי. אבל הלקח אינו שאין תקווה למנוע לחלוטין כפיה בבית-חולים למשל, אלא שצריך להתכונן. להתכונן רגשית וללמוד על אפשרויות הקלת כאבים וכדומה למקרה שיש צורך לעשות לילדכם תפרים וכיו"ב. אז במקום להניח את הגרוע ביותר - שכפיה רפואית היא הכרחית - התכוננו לגרוע ביותר.

מה לגבי זה: "אני חייבת להחזיק בכוח את בילי בעודו בועט וצורח כי מדובר בבריאות שיניו!" ובכן, בריאות-השן זה דבר חשוב, אבל מה לגבי בריאות הנפש? הורי TCS לא מאלצים את ילדיהם לצחצח שיניים. הם לא חוקרים אותם על כך, הם לא מנדנדים להם בנושא, כמו שהם לא מנדנדים לאורחים שלהם לצחצח שיניים. אבל הם כן נותנים להם עצות לגבי בריאות השיניים ועששת. ילדים לא נולדים עם ידע על עששת. העצות שרוב האנשים נותנים לילדיהם בד"כ כוללות הגזמות ומלאות אגדות וסיפורי אימה. אבל אפילו אם כל האגדות האלה היו נכונות, בריאות-הנפש חשובה יותר מבריאות-השן.

מה לגבי כסף? אנשים בד"כ שואלים על זה כשאנחנו מדברים על אי-כפיה. לילדי TCS יש גישה לכסף, כסף משפחתי. ובכן, אנחנו לא מתווכחים על זה. זה פשוט לא דבר שמתווכחים עליו. אנחנו עשויים לדון בזה לפעמים, אבל זה הכל. מישהו שאל אותי לא מזמן "איך יישאר להורים כסף אם הילדים מחליטים מה הם קונים?!" ובכן, איך יישאר לבעלים כסף אם נשיהם מחליטות מה הן קונות?

כשנכנסתי במקרה לדיון על עצמאות וחינוך ביתי עם מנהל פנימייה לאחרונה, הוא אמר "את בטח לא מציעה שילדים לא יצטרכו ללכת לבית ספר?! אחרי הכל, מה יעשו אז המורים?" חשבתי לענות: אם נרשה לילדים לא ללכת למקדונלד'ס, מה יעשו עובדי מקדונלד'ס? אה, רגע, מקדונלד'ס אינו חובה, ילדים פשוט אוהבים ללכת לשם! המממ, אולי המורים יכולים ללכת לעבוד במקדונלד'ס...

את זה בטוח שמעתם: "ברור שג'ני צריכה ללכת לבי"ס, כי בלי השכלה טובה, איזה מין חיים יהיו לה?!" יותר מעניינים אולי? קודם כל, שלא כמו בוגרי בי"ס, ילדים שלמדו בבית לפחות יודעים משהו כשהם הופכים לבוגרים. מוסמך בחינוך אמר בדיון באינטרנט בנושא חינוך ביתי: "הבעיה בנוכחות לא סדירה בבי"ס היא שהילד עלול להפסיד דברים חשובים!" [צחוק בקהל] בדיוק. יש כל כך הרבה דברים חשובים שקורים מחוץ לכותלי בי"ס שאפילו נוכחות לא סדירה עלולה לגרום לכך שהילד יפסיד משהו חשוב.

אבל שמעתי גם "לעולם לא אתן לבתי ללכת לבי"ס כי אני אוהבת אותה ולא ארשה לה לסכן את עצמאותה." לי זה נשמע גרוע כמו בעל שאומר "לא אתן לאשתי ללכת ללימודי-ערב כי אני אוהב אותה." האם הייתם מרגישים שהוא מכבד אתכם כך? האם זה היה תורם לעצמאותכם? ילדי TCS בוחרים רק לעתים רחוקות ללכת לבי"ס, אבל כשהם עושים זאת, זו אינה בעיה. אנחנו עשויים להזהיר אותם שבי"ס אינו מה שהם חושבים - זה לא רק גני-משחקים וחברים. אבל זה לא סיפור - אם בי"ס לא תואם את ציפיותיהם, הם יכולים פשוט לעזוב. נכון שבמקומות מסוימים החוק מקשה על ארגון דבר כזה אבל במקרה כזה מתאמצים ומארגנים זאת.

ידע בסיסי

זה לא תמיד היה כך. במאה ה-17 מתמטיקה נחשבה נושא קל-דעת שאינו ראוי להעסיק ילדים. במשפחת ברנולי, בה היו שלושה דורות של מתמטיקאים, מתישהו החליט אב שהבן שלו לא ילמד את השטויות המתמטיות קלות-הדעת האלה - הוא ילמד את הנושאים הקלאסיים. כשבנו נולד, הוא אסף את כל ספרי המתמטיקה בבית והחביא אותם בעליית הגג כדי שבנו לא יראה אותם. אבל יום אחד, כשברנולי האב יצא, ברנולי הקטן הגיע לעליית-הגג וגילה את האוצר של ספרי המתמטיקה וקרא אותם. הוא קרא את אויקלידס במקור. ואז לא ניתן היה יותר לעצור בעדו והוא גדל להיות אחד המתמטיקאים הגדולים בכל הזמנים. האם ילדים חייבים לעבור דרך החישוקים חסרי-הדעת של שינון לוח-הכפל, או שמא הכפיה הזאת הורסת כל שמץ עניין במתמטיקה שאחרת היה יכול לעשות את האויקלידס הבא?

מורה אמרה לי לא מזמן שילדים צריכים ללמוד את לוח-הכפל כדי להשתמש בו. אם כך, הם צריכים לשנן גם לוחות לוגריתמים! אחרי הכל, לעולם אין לדעת מתי תתקעו באמצע שומקום, ללא נייר ועט, מחשבון או טלפון, ותצטרכו לפתור תרגיל חשבוני קשה!

עוד סיבה שאנשים נותנים לכך שילדים צריכים לשנן את לוח-הכפל (וזה נכון גם לדברים אחרים, לא רק לגבי לוח-הכפל) היא כדי להשאיר את האופציות שלהם פתוחות. למשל במקרה שהם ירצו ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. ובכן, חבר שלי - דייויד - באמת למד מתמטיקה באוניברסיטה. וכשהוא היה שם, ניסו לכפות עליו ללמוד קורס במכניקה סטטיסטית קוונטית. אל תשאלו אותי מה זה אומר, אבל זהו ענף בפיסיקה מתמטית שבו לא היה לדייויד כל עניין. מאחר שמדובר באוניברסיטה ולא בבי"ס, הוא הצליח להתחמק מהקורס בצורה ערמומית. עשר שנים מאוחר יותר, כשהוא היה שקוע במחקר שלו, חלה התפתחות בלתי צפויה: הוא גילה שבשביל לפתור את הבעיות שהוא חקר הוא היה צריך לדעת טוב דווקא את הנושא שהוא התחמק ממנו באוניברסיטה! האם ניחשתם את הלקח של הסיפור? האם המסר הוא שאנחנו צריכים להכריח את ילדינו ללמוד מכניקה סטטיסטית קוונטית... כלומר את לוח-הכפל? לא! הנה מה שקרה: הוא לקח ספר מהספריה, ותוך יומיים, ללא כל הוראה או בעיות (אולי זה אותו דבר), הוא למד כל מה שהיה צריך לדעת. ויותר מזה: הוא אמר לי שגם אם הוא היה לומד את הקורס הזה, הוא עדיין היה צריך לקחת את הספר מהספריה ולקרוא אותו בדיוק באותו אופן. רק לעתים רחוקות קורס מלמד אתכם מה שאתם צריכים לדעת. כך שכל אותם חודשים של עבודה משעממת בכיתה לא היו חוסכים לו את אותם יומיים, שמהם הוא נהנה ממילא. אז התיאוריה של הפרופסור, שחייבים ללמוד את אותו נושא כדי להשאיר את האופציות פתוחות, פשוט אינה נכונה. וכמוה גם התיאוריה של ההורים שילדיהם חייבים ללמוד את לוח-הכפל, או כל דבר אחר.

חבר אחר שלי מעולם לא שינן את לוח הכפל, אבל הוא יכול להכפיל מציון בראש. למעשה, להבדיל מרוב האנשים שאני מכירה, הוא יכול להכפיל גם מספרים שאינם בלוח-הכפל! כשמבקשים ממני להכפיל משהו מעבר ל- 12x12 זה נראה לי כמו טעות! אין שום דבר מעבר ל- 12x12 נכון?! ובכן, זה מה שהניחו בכיתה שלי כנראה.

לשמור אופציות פתוחות

לדוגמא, לומדים לבחינות הבגרות כדי לשמור את האופציות פתוחות למקרה שתרצו להתקבל לאוניברסיטה; הולכים לאוניברסיטה ללמוד לתואר "טוב" (ולאו דווקא מעניין) כדי לקבל עבודה טובה; ואז לוקחים את העבודה הלא נכונה, עבודה "טובה", ומתחנפים לבוס, כדי לקבל קידום, כדי להגיע לביטחון כלכלי, כדי להשאיר את האופציות פתוחות אחרי הפרישה! זהו סינדרום מסוכן שבו אנשים מקריבים עצמם לטובת השלב הבא בחייהם, בעוד שהשלב הבא בחיים מוקרב גם הוא לטובת השלב שאחריו.

וזוהי רק דוגמא אחת. זהו סינדרום מאוד נפוץ ואני מכירה אנשים שסובלים ממנו מאוד. שמירת האופציות פתוחות סוגרת אופציות אחרות, או אופס"אא. בחינות-בגרות ואוניברסיטה יכולות להיות הדבר הנכון בדיוק עבור אנשים מסוימים בשלב מסוים בחייהם. אבל אם אתם מתקדמים באופן מכני במסלול סטנדרטי קבוע מראש רק כדי לשמור את האופציות פתוחות, אז אתם לא עושים מה שהייתם עושים אחרת - אינכם יוצרים מערך עשיר של דברים שאתם נהנים מהם ורוצים אותם. כך אתם נכשלים בפיתוח היכולת לבחור את דרככם.

לכל אחד שלא עומד בפני רעב או כיתת יורים, הדבר הקשה ביותר אינו להשיג את מה שאתם רוצים, אלא למצוא או ליצור את הדברים שאתם רוצים. זה הדבר שאנחנו מונעים מילדינו כאשר אנחנו מכוונים אותם למנטליות האופציות הפתוחות. זה נראה כאילו הם שומרים את האופציות שלהם פתוחות, אבל למעשה בכל שלב יש להם רק אופציה אחת: לעשות את הדבר הסטנדרטי, הדבר שאפשר לעשות בלי להיות אנושי, ע"י הקרבת החלק האנושי שבכם, החלק הייחודי שבכם.

בחור שהכרתי, פיטר, למד רפואה בקיימברידג'. הוא לא בחר ברפואה כי הוא חשב "יופי! זה מה שאני רוצה לעשות!" הוא בחר ברפואה באי-רצון, לפי הנחיית היועץ שלו, לורד סומבדיר-רד'ר, למקרה שירצה להיות פעם חבר-פרלמנט שמרני. לא ברור לי למה מישהו ירצה בכלל להיות חבר-פרלמנט, אבל בגלל שהוא לא ציפה ליהנות מלימודי הרפואה, אז כשהוא באמת לא נהנה זה לא הוסיף לו שום מידע שיתמוך בבחירה הזאת או יסתור אותה. הוא ציפה לא ליהנות, הוא אכן לא נהנה, אין כאן כל מידע חדש. אז הוא בילה את כל השנים האלה באומללות כדי לקבל תואר ברפואה, במקום לעשות משהו שהוא היה יכול ליהנות ממנו, במקום לגלות מה מטרת חייו, מה הוא רוצה לעשות. ואחרי כל שנות ההקרבה האלה, לא רק שהוא לא נעשה חבר פרלמנט, הוא אפילו לא נעשה רופא! איזה בזבוז זמן זה היה!

תשוו את הסיפור הזה עם סיפורו של ג'ורג' אורוול, מחבר הספר 1984. היו לו ערכים ושאיפות שגרמו לו ללכת להלחם בשביל ממשלת ספרד במלחמת האזרחים ב-1936. אבל הוא גילה שהמצב שם היה שונה ממה שהוא חשב. לא בגלל המצב הפיסי הקשה, אלא בגלל העובדה שהקומוניסטים טבחו באנרכיסטים, שהיו באותו צד, במקום בפשיסטים בהם הם אמורים היו להלחם. זה גרם לו לחשוב איך ולמה זה יכול לקרות. ומאחר שהוא היה שם מרצונו, העובדה הזאת סיפקה לו מידע חדש. היא נתנה לו הבנה חדשה ועמוקה של שורשי הטוטליטריות. אני עצמי לא הייתי בוחרת להלחם במלחמה, אבל אלה היו חייו, וזו הייתה הבחירה שלו, יחד עם האפשרות ללמוד ממנה. למעשה, עשיית הטעות הזו הייתה מטרת חייו: אחרי זה הוא נעשה סופר גדול. ועלינו לזכור זאת: ילדינו צריכים לבחור בעצמם את דרכם בחיים.

אז במקום לכוון את ילדיכם לפי החזון שלכם, עזרו להם ללכת בעקבות התאוות שלהם, המטרות שלהם. כשאתם חשים דחף לעודד אותם ללכת בנתיב האופציות הפתוחות, תחשבו על פיטר המסכן. ותזכרו שזה נכון גם לגביכם: אל תלכו בנתיב האופציות הפתוחות - לכו בדרך שאתם מעדיפים, שאתם באמת רוצים. אם אתם רוצים ליהנות אחרי הפרישה, נסו ליהנות כבר עכשיו, או שתהיו אומללים גם עכשיו וגם אז. וכשיש לכם עימות עם מישהו אהוב, אל תהרסו הכל בחוקים. נסו לפתור את הבעיה, למצוא העדפה משותפת ולטפח את הקירבה.

סיכום

חלק מכם ודאי חושבים ש-TCS נשמע לא מעשי או טוב מכדי להיות נכון. אבל נראה לי שיחסים של הסכמה עם האנשים האהובים עליכם הוא המעט ביותר שיש לקוות לו, המינימום. כל דבר פחות מזה הוא מלחמה. זו דרך החיים היחידה שמקדמת, ולא הורסת, כל דבר אחר שברצונכם להשיג; זו דרך החיים היחידה שבה כל אחד מחזיק במפתח לחייו שלו; זו דרך החיים היחידה שמכירה באמת בכך שכל אחד מחליט על נפשו הוא.

אז לסיכום, הבה נכבד זה את זה כאנשים ריבוניים, הבה נתרום לעצמאות, הבה נתייחס זה לזה ברצינות.

לקריאה נוספת:

• אתר TCS
• הספר Without Boundaries
• הרבעון Taking Children Seriously
• רשימת הדואל של TCS ועוד רשימות דואל בנושא:
  Common-Preference-Parenting, TCS-Autonomous-Ed, TCSForBeginners, TCSforUnschoolers, TCSBabiesToddlers, TCSPreschoolers, TCSWithTeenagers.
• פורומים: Gentle Spirit, unschooling.com, Mango Mama, Mothering.

לדף הראשי