כבד את ילדיך

סכנת חנק? יונת שרון (מתוך באופן טבעי, גיליון 47, יוני 2003)

כל ספר על התפתחות תינוקות ידע לספר שבסביבות גיל שלושה חודשים מתחילים רוב התינוקות לתפוס עצמים בידיהם ולהכניס אותם לפה. אבל אם נדפדף קצת קדימה נגלה שהם מתחילים לאכול אוכל מוצק רק בגיל חצי-שנה עד שנה. מה קורה בתקופת-הביניים בה הם דוחפים לפה מכל-הבא-ליד אבל עדיין אינם אוכלים?

בשביל להבין את זה נצטרך לחפש ספרים ישנים יותר, מהתקופה בה המליצו להאכיל תינוקות במוצקים כבר בגיל חודשים ספורים. שם נוכל למצוא הסברים איך לדחוף את הכפית מעבר ללשון של התינוק שחוסמת את הדרך ללוע, כדי שהדייסה או המחית תגיע ליעדה ולא תיפלט כולה החוצה.

זה מה שהם ידעו אז: תינוקות קטנים בכלל לא בולעים את מה שנכנס לפיהם, כי הלשון שלהם חוסמת את הדרך. הם אמנם מכניסים דברים לפה, אבל בגיל קטן הם עדיין לא בולעים אותם. ואם במקרה מגיע עצם קשה לאזור הלוע של תינוק קטן, הוא ישתעל אותו החוצה כי אזור הגירוי לשיעול אצל תינוקות גדול יותר מאשר אצלנו.

אז למה הם לוקחים דברים לפה אם הם בכלל עוד לא מסוגלים לאכול? בשביל ללמוד. אצל תינוקות הפה הוא אבר החישה החשוב ביותר, וחלק נכבד מהלמידה שלהם על העולם נעשה באמצעות הפה. כשהם מכניסים עצם לפה, הם לומדים על המרקם שלו, החום שלו, הרכות שלו, הטעם שלו, התגובה שלו למים, ללחץ, לתנועה. אם אנחנו מונעים מהם להכניס דברים לפה, אנחנו חוסמים בפניהם ערוץ חשוב לעולם.

אבל זו לא הבעיה היחידה: אם הדבר היחיד שנרשה להם להכניס לפה זה אוכל, הם עלולים להתרגל לבלוע כל מה שנכנס להם לפה, ולשכוח איך להחזיק דברים בפה רק בשביל הלימוד, הגילוי, המשחק. ואז בגיל מאוחר יותר, כשהם כבר ידעו לזחול ולהגיע לכל מיני חפצים בכוחות עצמם, הם עלולים להכניס לפה עצם קטן מתוך סקרנות בריאה, אבל במקום רק לשחק בו בפה הם ינסו לבלוע אותו מתוך הרגל.

מאחר שרוב ההורים מונעים מהתינוקות שלהם לחקור עצמים קטנים בפה, לא מפתיע שרוב התינוקות מאבדים את היכולת לטפל בעצמים קטנים בצורה בטוחה. ומאחר שזה בלתי אפשרי למנוע מתינוק זוחל או הולך לגלות מדי פעם עצם קטן בלי שנשים לב, אין זה מפתיע שחנק מעצמים קטנים הוא אחד הגורמים העיקריים לתאונות אצל תינוקות.

אני מכירה מעט משפחות שבהן לא מפריעים לתינוקות לחקור את העולם באמצעות הפה גם כשהם עוד קטנים. אני רואה את התינוקות במשפחות אלה מכניסים דברים קטנים לפה, משחקים בהם שם, לפעמים במשך שעות, ולבסוף מוציאים אותם. לעתים קורה שבולעים אבן קטנה או חתיכת עשב, אבל הדברים האלה עוברים דרך מערכת העיכול ויוצאים מהצד השני - הם לא נכנסים לצינור הנשימה. וכן, קורה לפעמים שתינוק מתחיל להשתעל ממשהו שיש לו בפה; זוהי תגובה בריאה שמרחיקה את העצם מאזור הלוע. וכפי שכתבתי כבר, "תחום השיעול" אצל תינוקות גדול יותר כך שהם משתעלים גם אם העצם עוד לא נורא קרוב לאזור הסכנה. (אני רוצה לסייג קצת את נסיוני האישי: לא מדובר במדגם גדול מבחינה סטטיסטית, כל התינוקות במדגם יונקים, כולם נולדו בזמן ובלי סיבוכים בלידה.)

הגישה המקובלת לבטיחות אצל תינוקות וילדים אומרת שיש לחסום בפניהם את הגישה לכל דבר שעלול לסכן אותם, ושכמעט כל דבר עלול לסכן אותם. הבעיה עם השיטה הזאת היא שאם חוסמים בפני תינוק את העולם, מונעים ממנו ללמוד על העולם, מונעים ממנו ללמוד איך לנהוג בצורה בטוחה בעולם. אבל גם אם נעשה הכל כדי למנוע מתינוק להתנסות, במוקדם או במאוחר הוא יתקל בכל אותם דברים שניסינו לחסום בפניו. אני אישית מעדיפה שהתינוק שלי יתקל בהם מוקדם, כשהוא עוד מסתובב קרוב אלי ואני יכולה לצפות בו ולראות איך הוא מסתדר, לעזור לו אם הוא צריך, להנחות אותו אם הוא מעוניין.

המין האנושי לא היה שורד אם תינוקות היו מתאבדים סדרתיים כפי ש"מומחים" לבטיחות נוהגים לתאר אותם. ילדינו לא נולדים מתאבדים, אלא סקרנים וזהירים. רק אם אנחנו מנסים לחסום את סקרנותם הם עלולים לוותר על הזהירות כדי לפרוץ את המחסום, ועם הזמן הזהירות הטבעית שלהם עלולה להתנוון. כמו שתינוק שניזון מבקבוק עלול לשכוח איך לינוק, כך גם תינוק שמנעו ממנו לחקור עצמים בפה עלול לשכוח איך לשחק בהם בלי לבלוע או להחנק.

תוספת (בתגובה למכתב מאבא צעיר):

הסיפור על אחותך אכן מעורר חרדה, ואני מכירה עוד סיפורים כאלה, גם מקרוב. אני בטוחה שהוריך עשו כמיטב יכולתם והבנתם להגן על אחותך מסכנת חנק, כפי שרוב ההורים נוהגים, והשתדלו למנוע ממנה להכניס חפצים קטנים לפה. אבל מסתבר שלמרות כל הכוונות הטובות ולמרות כל המאמצים של הורים חרדים, אי אפשר למנוע מילד לחוות את העולם בדרכו אלא אם כן כופתים אותו בחבלים (דבר שמקובל בתרבויות מסויימות, אגב).

יתרה מזאת, כאשר הורים מנסים להגן על ילד בכך שהם מונעים ממנו להתנסות ולוקחים ממנו דברים שנראים להם מסוכנים, הם עצמם יוצרים סיכונים חדשים:

1. הם מלמדים את הילד שאם ברצונו להתנסות וללמוד על העולם עליו לעשות זאת כשהם לא רואים (ולא יכולים לשמור עליו).
2. הם מונעים מהילד ללמוד לנהוג בחפצים כאלה בצורה בטיחותית.
3. הם מביאים לניוון אינסטינקטים טבעיים של הילד.

כך שבחשבון סופי, נראה לי שהנסיון למנוע מילד להכניס חפצים קטנים לפה מגדיל את הסיכון במקום לצמצם אותו.

יחד עם זאת, אם רוצים להניח לילד להכניס חפצים קטנים לפה, יש לשקול את הגורמים הבאים:

1. האם הילד עבר כבר את גיל חצי שנה? אם עד עכשיו לא היתה לו הזדמנות להתנסות בחפצים קטנים בפיו, עכשיו לא זמן טוב להתחיל כי יתכן שהוא איבד את האינסטינקט לחסום את הלוע באמצעות הלשון.
2. האם הילד יונק? היניקה מפתחת את שריר הפה והלשון. או אולי נכון יותר לומר שאצל תינוקות שניזונים מבקבוק יש ניוון של שרירי הפה והלשון, כך שלא בטוח שהם מסוגלים לשלוט בחפצים קטנים בפיהם כמו חבריהם היונקים.
3. האם הילד נולד בזמן ובלידה רגילה? האם הוא תינוק בריא? אצל פגים, תינוקות במשקל נמוך במיוחד או בעלי ציון אפגר נמוך, קיים סיכון גבוה יותר לכל מיני בעיות מוטוריות ואחרות. יתכן שזה עלול להשפיע גם על יכולת השליטה בפה, איני יודעת.

בכל מקרה חשוב לי להדגיש שאיני ממליצה לעזוב ילדים לנפשם ולא לשמור על בטיחותם. להפך: אני קוראת לשמור עליהם, ולעשות זאת בדרך מציאותית. כל דרך אחרת, ולא משנה עד כמה היא נשמעת בטוחה בתיאוריה, תכשל במבחן הסופי - מבחן ההצלחה במציאות.
(ועל כך מעידות הסטטיסטיקות העגומות של מוות משאיפת חפצים קטנים, למרות נסיונם של ההורים למנוע מילדיהם להכניס חפצים כאלה לפה.)

לדף הראשי