כבד את ילדיך

התינוק יודע לבכות יונת שרון (מתוך באופן טבעי, גיליון 43, נובמבר 2002)

לא סתם בכי – צרחות! כל ערב מחדש. ולא משנה מה אני עושה: על הכתף או מעורסל, לבוש היטב או עירום, במנשא או על הידיים, עם שיר או בשקט – הוא צורח.
אולי הוא רעב?
אני מציעה לו לינוק והא רק צורח יותר.
אולי האור מפריע לו?
אנחנו יוצאים לסיבוב בחוץ, והוא מרים את כל השכונה בצרחות.
אולי הוא צריך לעשות קקי?
אני מחזיקה אותו בכריעה מעל האסלה. לפעמים הוא עושה ואנחנו זוכים לשמחה רגעית, ומיד אחר-כך שוב צרחות. ולפעמים גם זה לא – אני רק מתקרבת לאסלה והוא מיד בועט בה, וצורח צורח צורח.
אולי הוא סתם עייף?
אני מנענעת אותו ומנסה להרדים אותו. אין סיכוי – הוא כל כך רחוק מההתרגעות הדרושה לשינה שאני תוהה אם הוא אי-פעם יוכל לישון.

ואז, באופן פתאומי, הוא פשוט מפסיק לבכות. כאילו הוא מיצה את העניין.
וזה חוזר בכל ערב.

מה קורה פה?
שמעתי כל מיני הסברים, וקיבלתי כל מיני ניחומים.
היו מי שאמרו שזו מערכת עיכול לא בשלה. אבל מה יש לו להיות לא בשל? זה חלב-אם מה שהוא אוכל, לא סטייקים!
הרבה אנשים הזכירו "גאזים" בתור מין מילת קסם שאמורה להסביר הכל. אבל לא הרגשנו שהוא עושה גאזים בכלל, וכשהוא נרגע לבסוף זה לא היה בעקבות הוצאת גאזים.
אחרים דיברו על טראומות שהוא משתחרר מהן באמצעות הבכי. איזה טראומות כבר יכולות להיות לתינוק כל כך קטן? וחוץ מזה, זה לא נשמע בכי משחרר, אלא צרחות ממשהו שמציק לו כאן ועכשיו.
ואחרים פשוט אמרו שהם לא יודעים מה זה ואיך אפשר לעזור, מלבד להיות איתו בסבל שלו, עד שהוא יגדל ממנו תוך כמה חודשים. לא כאידיאל או כדעה שבכי זה משהו טוב, אלא כעובדת חיים.

אבל לי היה קשה לשמוע את הבכי הזה. אפילו כשאחרים התנדבו להחזיק את התינוק הצורח כדי לשחרר אותי קצת, לא הצלחתי להשתחרר – הוא סבל וזעק לעזרה.
שמעתי אמהות שסיפרו שמה שפתר אצלן את הבעיה היה להפסיק עם מוצרי חלב. או אולי נכון יותר לומר: מה שגרם לילדיהן לצרוח בערבים היו מוצרי החלב שהאמא אכלה. החלטתי לנסות את זה, ובאמת תוך כמה ימים הוא הפסיק לצרוח, ומצב-רוחו השתפר מיום ליום. אחרי כמה שבועות שתיתי שוקו כדי לבדוק אם הבכי באמת היה בגלל החלב – והצרחות חזרו. הפסקתי לחלוטין לאכול מוצרי חלב, והתינוק מצידו הפסיק לצרוח.
עכשיו כבר לא סבלנו נורא כל ערב, אבל עדיין הוא לא היה שקט. אני יודעת שאומרים שיש תינוקות שהם פשוט כאלה – לא שקטים – אבל לי זה נראה כאילו משהו עדיין מציק לו. אולי לא מציק כל כך הרבה כמו קודם, לא מגיע לצרחות ממש, אבל מציק מספיק בשביל שהוא יזדקק לי שארגיע אותו בנדנודים, שירה וחיבוק.
כן, יכולתי סתם להחזיק אותו, להסתכל לו בעיניים ולהניח לו "לבכות את זה החוצה". אבל הייתה לי תחושה ברורה שהוא בוכה בקול כדי שישמעו אותו ויעשו משהו. אם הוא לא היה רוצה שיעזרו לו להרגע הוא היה נשאר שקט (כמו שקורה הרבה פעמים כשתינוקות חולים – הם סובלים אבל לא בוכים, כי הם זקוקים רק לנוכחות ומגע אבל לא להרגעה).

לפני כמה ימים היה לי קלקול קיבה. חוויה לא נעימה במיוחד בשבילי, אבל שמתי לב שפתאום התינוק נרגע. פתאום היה לו קל יותר בערבים, פתאום הוא נהיה מרוכז יותר בשעות העירות שלו, "נוח" יותר. הבנתי שיש עוד משהו שאני אוכלת שכנראה מפריע לו – אולי קמח, אולי תוספי מזון, אולי משהו אחר.
אני עוד לא יודעת מה בדיוק הדבר שמציק לו, אבל ברור לי שבכי זה לא סימן טוב, אלא קריאה ברורה לעזרה, או לפחות להרגעה. לא תמיד אני יודעת איך לעזור, ולפעמים לא נותר מה לעשות מלבד להחזיק תינוק בוכה, כדי שידע שאני איתו גם אם אני לא יודעת איך להקל עליו. אבל חוסר-האונים שלי אינו סיבה להפוך את הבכי למטרה בפני עצמה.

התינוק לא מסוגל לטפל בעצמו. הוא לא מסוגל לגלות מה גורם לו לכאבים, הוא לא יודע להסביר לנו כשמפריע לו האור או הרעש או הקור, הוא לא יכול לבקש מאיתנו שננדנד אותו כדי לשחרר בשבילו מתחים. לכן כשהוא צריך את עזרתנו, הוא קורא לנו בדרך היחידה שתינוק יודע: לבכות. כשאנחנו עושים משהו שבאמת עוזר לו, קל לגלות את זה: התינוק מפסיק לבכות.
אבל אם נאמין שהבכי עצמו הוא טוב, שהתינוק רוצה לבכות בשביל לבכות ולא בשביל לזעוק אלינו לעזרה, קטֵנים הסיכויים שנגלה מה באמת גורם לבכי. מי שחושב שזה נורמלי לתינוק לבכות בכל ערב, לא סביר שינסה שינויי תזונה, למשל. מי שחושב שבכי לפני השינה הוא משהו טוב ומשחרר, לא ינסה לעזור לתינוקו להשתחרר באמצעות תנועה (כפי שלידלוף ממליצה בספרה "עקרון הרצף"). אם לא נתייחס לבכי של ילדינו כאל דרך תקשורת, לא נגלה מה הם זועקים אלינו.
היענות לבכי אינה יוצרת "דפוסי עצירה", אלא להפך: התעלמות מבכי היא שעלולה לגרום לתינוק להתעלם מצרכיו ולעצור את ביטוי תחושותיו, כי הוא לומד שביטוי כזה לא זוכה למענה. כשנענים לבכי – אם על-ידי טיפול בסיבות לבכי ואם על-ידי הרגעה – מחזקים את תחושת הבטחון של התינוק בעולם כמקום חיובי וטוב, ואת האמון שלו בנו כמי שעומדים לצידו ונכונים לסייע לו.
נכון שיש מקרים שבהם אנחנו לא יודעים איך לעזור או להקל על התינוק. אבל באותם מקרים שאנחנו כן יכולים לעשות משהו שירגיע אותו, מה עדיף ללמד אותו: שהוא יכול לסמוך על עזרתנו תמיד, או שכל עוד הוא בוכה אנחנו רק נתבונן בו? מה אנחנו רוצים שהתינוק ידע?

לדף הראשי