כבד את ילדיך

פילים לבנים ותרבות הצריכה יונת שרון (בהמשך לרשימה של אורנה שפרון מגיליון 32: תרבות הצריכה כגורם לעבדות המודרנית או: פמיניזם ותלות כלכלית) (מתוך באופן טבעי, גיליון 33, פברואר 2001)

לפני שאתם ממשיכים לקרוא עצרו לכמה שניות, עצמו עיניים, ונסו לא לחשוב על פילים לבנים. כן, עכשיו.

הצלחתם?
סביר שאיזה פיל או שניים התגנבו לכם פנימה או הציצו מזוית המחשבה, עד שהצלחתם להתרכז במשהו אחר מספיק חזק בשביל למנוע מהם להכנס.

הרשימה הזו היא לא על פילים לבנים. למעשה, היא על לא פילים לבנים. זו רשימה על המנעות מפילים לבנים ושאר צרות.

אצל פעוטות קל יותר לראות איך זה עובד: אומרים להם "לא לגעת" והם נוגעים; מזהירים אותם "לא להפיל" ומיד אפשר לשמוע את הכוס נשברת; ואם רוצים שהם יבלעו לפחות קצת מהתרופה אפשר לנסות לומר להם "לא להכניס לפה"...

גם אם הם מבינים את משמעות המלה "לא", התיאור שבא בעקבותיה נתקע במחשבתם כמו פיל לבן ושמן שמסרב לזוז. ובגיל בו המרחק בין מחשבות למעשים כמעט ולא קיים אין פלא שהם מיד מתרגמים את מה שאמרנו לפעולה.

מכאן גם ברור מה אפשר לעשות כדי להמנע מהמצבים האלה: במקום לומר להם מה לא לעשות אפשר לתת להם משהו אחר לעשות: "תעמוד כאן ותראה כמה זה חם", "תניח לאט על השולחן" וכו'. כמובן שזה לא יעבוד בכל מקרה - לא לכל דבר יש תחליף. ולא משנה איך ננסח את זה, עדיין יש תקופה בה הם חייבים לטעום כל דבר, לחקור כל פינה ולהפעיל כל מכשיר.

אבל אם נבקש מהם להמנע ממשהו, אם נאמר להם לא לעשות משהו, רוב הסיכויים שהם ימצאו את עצמם נדחפים לעשות את הפעולה האסורה בכוח של עדר פילים לבנים.

אבל הרשימה הזו היא לא על ילדים. כי גם אצל מבוגרים זה אותו דבר, רק שלפעמים קשה יותר לראות את זה. גם לנו קשה להמנע מהפילים הלבנים בחיינו, אלא אם אנחנו מצליחים למצוא משהו אחר שיהיה עבורנו בעל עוצמה לא פחותה.

בגיליון 32 כותבת אורנה שפרון:
"הריצה אחרי הכסף משעבדת אותנו באופן מוחלט לתרבות הצריכה. "המלחמה" שעלינו להלחם היא מלחמת המנעות. המנעות מריצה, המנעות מצריכה, המנעות מכניעה לאופנות ולהבטחות האושר המונחות ביסוד הפרסומות."
המנעות מהמון פילים לבנים.

הבעיה היא שאנחנו רצים כדי לא להתפס בלי כיסוי, בלי הגנה, בלי בטחון. אנחנו צורכים בניסיון למלא צרכים. אנחנו מחליפים אופנות כדי שזה סוף סוף יתאים. ואנחנו קונים את הבטחות האושר כי עוד לא מתה בנו התקוה.

האם אפשר לוותר על הבטחון, האהבה, הזהות והאושר שמנסים למכור לנו עטופים בנייר צלופן וב-12 תשלומים? האם אפשר פשוט להפסיק, פשוט להמנע, בלי שנאבד משהו, בלי שנחניק חלק מעצמנו? ומה ישאר לנו? חלל ריק של פחד, מחסור, אי-ודאות, והקרבה עצמית.

אני מציעה להחליף את הקריאה של אורנה ל"מלחמת המנעות" בקריאה הפוכה, קריאה לקבל יותר: לקבל יותר דברים שאנחנו צריכים, לקבל מכל דבר יותר, לקבל דברים יותר טובים. לא לברוח מהפיל הלבן של תרבות הצריכה, אלא להתרכז במשהו חזק עוד יותר.

כי בעצם תרבות הצריכה עצמה היא תחליף, היא לא הדבר האמיתי אלא דרך להמנע ממנו, לשכוח אותו, לחיות בלעדיו. הרי בטחון אמיתי לא מתבטא בגודל חשבון הבנק, אלא באנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם, בכוח הפנימי שלנו, ביכולת שלנו לבחור בשביל עצמנו. הרי הצורך שלנו באהבה לא יבוא על סיפוקו מכך שישרתו אותנו זרים, אלא מכך שהאנשים הקרובים אלינו יתמכו בנו, ישמחו איתנו, יקבלו אותנו כפי שאנחנו. הרי זהות לא ניתן לעצב בבגדים ותספורת, אלא רק בבחירה אותנטית של דרך חיינו. הרי אושר לא נכנס ללב כשאוכלים גלידה, אלא קורן ממנו כשאנחנו מתמכרים למה שאנחנו אוהבים.

כדי להשתחרר מתרבות הצריכה לא צריך להמנע - צריך לא להתפשר על תחליפים מלאכותיים ולא מספקים וללמוד לקבל את הטוב ביותר.

ואיפה מוצאים את הדברים הטובים האלה? אורנה כתבה: "אני מאמינה שאם נרד לשורש הבעיה נוכל לפתור אותה ביתר יעילות". שם למטה, בשורש הבעיה, מול הפחדים העמוקים ובבסיס התשוקות. שם נוכל לגלות את הצרכים האמיתיים שלנו: ממה אנחנו באמת מפחדים, מה אנחנו באמת רוצים, מי אנחנו באמת, ומה באמת עושה לנו טוב.

ובכל פעם שנחפור ונגלה מה אנחנו באמת צריכים, פחות נתפתה לקנות תחליף מלאכותי. ובכל פעם שנלמד איך לקבל את הדבר האמיתי, לא נרגיש צורך לצרוך, וההמנעות תבוא מאליה כי כמו שכתבה אורנה: "בואו לא נשכח שאהבה לא עולה כסף".

אז במקום להפוך את ההמנעות למטרה בפני עצמה, ננסה לגלות את המטרות האמיתיות ולהתקדם לעברן: בטחון, אהבה, זהות, אושר.

לדף הראשי