כבד את ילדיך

זה יגמר בבכי יונת שרון (מתוך באופן טבעי, גיליון 49, נובמבר 2003)

מצאתי את עצמי אומרת את המשפט הזה לילדים שלי שוב ושוב כשהם שיחקו במשחקים סוערים במיוחד. בתגובה קיבלתי התעלמות מוחלטת. אבל למה? הרי ברור לי שהם לא רוצים לבכות, לקבל מכה, להפגע.

"זה יגמר בבכי" הוא בכלל משפט של אמא שלי. אני זוכרת שלפעמים כשהייתי משחקת עם אחַי היא הייתה באה ומזהירה אותנו: "זה יגמר בבכי!" – אז מה? – חשבתי לעצמי. כן, ידעתי שהיא צודקת ושבסוף מישהו יבכה. אבל עכשיו כיף לנו, אז למה להפסיק? היינו מהנהנים כדי להראות ששמענו, וממשיכים לשחק כמו קודם.

גם לילדי המשפט "זה יגמר בבכי" נראה לא רלוונטי למה שהם עושים. ברור שזה יגמר בבכי – כל עוד כולם שמחים הם ממשיכים לשחק, כך שרק בכי יכול לסיים את המשחק. זה דומה למשחק רביעיות או זכרון – ברור שבסוף יגמרו הקלפים והמשחק יגמר, אבל זה לא סיבה להפסיק לשחק קודם לכן, כל עוד יש קלפים ואפשר להנות מהמשחק. הסיבה להמשיך לשחק היא כי זה כיף עכשיו, בלי קשר למה שיקרה בסוף. ובכל מקרה, עדיף לשחק ולבכות מאשר לא לשחק בכלל.

במשך הזמן למדתי להניח לילדי להנות גם ממשחקים סוערים, אפילו כשברור לי שהמשחק יגמר בבכי. הם נהנים להשתולל, ובינתיים אני יכולה לנצל את הזמן לעיסוקים משלי במקום לדאוג ולהפריע להם. כשאני שומעת בכי, אני יודעת שעכשיו תורי להכנס לזירה ולמלא את תפקידי: לנחם, לנשק, ואולי להזמין לפעילות אחרת. אין ספק שתפקיד הפיה הטובה והעוזרת נחמד הרבה יותר מתפקיד המכשפה הרעה שמפריעה למשחק.

ולאט לאט גיליתי שגם הם לומדים. כל בכי כזה מלמד אותם מה הגבול, עד היכן הם יכולים לדחוף אחד את השני, כמה התלהבות הם מסוגלים להכיל, וגם איך לא לעבור את הגבול הזה כדי שאפשר יהיה להמשיך לשחק ולא להגיע לבכי שיסיים את המשחק. אילו הייתי קוטעת את המשחק לפני הבכי, הייתי מונעת מהם ללמוד את זה.

יש אמרה לפיה כדאי לעבוד כאילו אינך זקוקה לכסף, לאהוב כאילו לא נפגעת מעולם, לרקוד כאילו אין איש רואה. ילדים עושים את כל זה באופן טבעי. ולמרבה המזל הם גם יודעים לשחק כאילו זה לא יגמר בבכי.

לדף הראשי