כבד את ילדיך

הכרות עם ג'והן הולט, אבי ה-Unschooling יונת שרון (מתוך הספר חינוך ביתי בהוצאת באופן טבעי)

ילדים רבים יותר היו לומדים חשבון, ולומדים טוב יותר, אם זה היה מחוץ לחוק. (ג'והן הולט)

מדוע? מדוע ילד, שבתנאים מסוימים הוא פיקח, חד-עין, מלא-דמיון, בעל כושר ניתוח, בקיצור – אינטליגנטי, יהפוך ברגע הכנסו לכתה, כבמטה קסם, לאידיוט גמור?

אני מתחיל להיווכח שמה שעוצר בעד חשיבתם, מה שדוחף אותם לתוך אותן אסטרטגיות הגנתיות, הוא הרגשתם שעליהם להשביע את רצון המבוגרים בכל מחיר. ואמנם מסתבר שאותם ילדים בכתה המסוגלים באמת לחשוב, הם ללא יוצא מן הכלל אלה החשים פחות מחבריהם את הצורך לשאת חן בעיני המבוגרים.

ביל הל ניסה להביא כיתות ה' לפתרון בעיות אמיתי ומקורי. אחד מעזרי הלימוד שלו היה מוט-איזון [מעין מאזניים], קרש מאוזן במרכזו עם מקומות לאורך הזרועות בהם אפשר להניח משקולות. הילדים היו אמורים לגלות את עקרון הפעולה של המוט כך שאם יניחו משקולת על זרוע אחת, הם יוכלו לאזן אותה באמצעות משקולות על הזרוע השניה. בספר כיצד נכשלים ילדים תארתי מה עשו כמה ילדים חכמים מאוד עם המוט הזה. ילדה אחת, למיטב זכרוני, ידעה לפתור בעיות איזון פשוטות – שתי משקולות בצד אחד מאזנות משקולת אחת בצד השני. כמעט שלא היו תלמידים אחרים בכתה שהצליחו לפתור אפילו בעיות פשוטות; רובם לא התקדמו מעבר לשלב של ניחוש עיוור. וזה למרות שעשינו כל שאפשר – או כך חשבנו – כדי להקל על הגילוי: עבדנו עם הילדים בקבוצות קטנות; נתנו לכל ילד שאלה קלה; עודדנו את שאר הילדים בקבוצה לומר אם הפתרון נכון לדעתם, ואם לא למה. חשבנו שיצרנו בכתה מעין מעבדה מדעית, ושבהתאם לכך ינהגו הילדים כמו מדענים. אבל למעשה לא זה מה שעשינו, והם לא נהגו כמדענים, כי הבעיה שניסו לפתור היתה שלנו, לא שלהם.

שנתיים מאוחר יותר, כשלימדתי כתה ה' משלי, לקחתי כמה מוטות-איזון מביל, לראות אם תלמידי יוכלו לעשות איתם משהו. הנחתי אותם יחד עם כמה משקולות על שולחן בקצה הכתה. ואז זכיתי במזל לא צפוי. לפני שהספקתי לדבר או להסביר או ללמד על המוטות, נכנסו לכתה כמה ילדים וראו את המוטות. "מה זה?" הם אמרו. אמרתי, "אוה, סתם שטויות שקיבלתי מביל הל." הם אמרו, "בשביל מה זה?" אמרתי , "שום דבר במיוחד; תשחקו בזה אם אתם רוצים." שלושה או ארבעה מהם הלכו לשולחן בקצה הכתה והתחילו להשתעשע במוטות. ילדים נוספים שהגיעו הלכו לצפות בהם. חצי שעה מאוחר יותר, כמעט כל הילדים שעבדו עם המוטות ידעו להפעיל אותם, כולל כמה שהיו תלמידים חלשים. נתתי לאחת מהן בעיה שבשנים קודמות התקשו תלמידים טובים לפתור. היא פתרה אותה בקלות והראתה שהיא מבינה מה היא עושה. אמרתי, "היה לך קשה לפתור את זה?" היא אמרה, "אוה לא, זה היה קלי-קלות."

אבל התברר לו שגם בתי-ספר חופשיים הם עדיין בתי-ספר, ובתור שכאלה יוצרים סביבה מלאכותית ומנותקת מהחיים, ולכן הלמידה בהם אינה יעילה כמו הלמידה שהוא ראה אצל ילדים בסביבתם הטבעית. בספרו חופש ומה שמעבר לו הוא בוחן את תנועת החינוך החופשי ומנתח את העקרונות העומדים בבסיסה. הוא מבקר במיוחד את ההפרדה המלאכותית בין בית-הספר (המיועד ללמידה) לבין החיים (בהם מתבצעת הלמידה האמיתית):

אנשים, אפילו ילדים, לומדים מהחברה בכללותה ומחייהם בתוכה יותר מאשר ממה שקורה בין כתלי בית-הספר. חלומם של אנשי-חינוך רבים, שבתי-הספר ישמרו מידות טובות וינחילו אותן הלאה בתוך עולם שבו הן חסרות, נראה לי עכשיו אשליה עצובה ומסוכנת. יתכן שזה היה אפשרי בימי הביניים; אך לא בעולם של מכוניות, מטוסי סילון, טלביזיה ותקשורת המונים. [...] עלינו להביט מעבר לבעית הרפורמה בבתי-הספר אל השאלה הגדולה של מערכת החינוך בכללה. האם היא יכולה לעשות מה שאנחנו דורשים ממנה? האם זו הדרך הטובה ביותר לשם כך? אילו דרכים אחרות או עדיפות ישנן?

להיות כפוף לאחרים ותלוי בהם, להיראות בעיני המבוגרים כתערובת של מפגע יקר, עבד, וחיית-מחמד משוכללת.

אני מציע שהזכויות, ההטבות, החובות, והאחריות של אזרחים בוגרים יהיו זמינות לכל איש צעיר, בכל גיל, שרוצה להשתמש בהן. הן יכללו, בין השאר:

1. הזכות ליחס שווה בידי זרועות החוק – כלומר, הזכות, בכל מצב, ליחס לא גרוע יותר מזה שהיה מקבל מבוגר.
2. הזכות להצביע ולהשתתף בפעילויות פוליטיות.
3. הזכות לאחריות חוקית על חייו ופעולותיו.
4. הזכות לעבוד, תמורת כסף.
5. הזכות לפרטיות.
6. הזכות לעצמאות ואחריות כלכלית – כלומר לבעלות, קניה ומכירה של רכוש, ללוות כסף, לקבל אשראי, לחתום על חוזים, וכו'.
7. הזכות לכוון ולנהל את השכלתו.
8. הזכות לנסוע, לחיות מחוץ לביתו, לבחור או להקים לו בית.
9. הזכות לקבל מהמדינה אותה הכנסה מינימלית שמובטחת למבוגרים.
10. הזכות ליצור או להצטרף, על בסיס הסכמה הדדית, אל יחסים כמו-משפחתיים מחוץ למשפחה הקרובה – כלומר, הזכות לחפש ולבחור אפוטרופוסים שאינם הוריו ולחיות תחת השגחתם החוקית.
11. הזכות הכללית לעשות כל מה שמבוגר זכאי לעשות באופן חוקי.

מבין הגורמים לדיכוים של ילדים, ראה הולט בבית-הספר אחד הגרועים ביותר:

בתי-הספר נראים לי בין המוסדות הכי אנטי-דמוקרטיים, הכי רודניים, הכי הרסניים, והכי מסוכנים בחברה המודרנית. שום מוסד אחר לא גורם יותר נזק, לטווח יותר ארוך, וליותר אנשים או הורס כל כך הרבה מסקרנותם, עצמאותם, אמונם, כבודם, זהותם ותחושת הערך העצמי שלהם. [...] לכולם, כולל ילדים, צריכה להיות הזכות לומר "לא!" לבית-הספר.

דרך מחתרתית חדשה לעזור לילדים להמלט מבית-הספר. יש שיאמרו שדרך כזאת אינה הוגנת, מאחר שרק ילדים מעטים יוכלו ללכת בה. אבל גם רוב העבדים לא יכלו להמלט מהעבדות, ואיש אינו טוען שבגלל שלא כל העבדים שוחררו, אין לשחרר אף לא אחד. חוץ מזה, יש ליצור דרך חדשה ולו רק כדי שילדים נוספים יוכלו ללכת בעקבות פורצי-הדרך.

הולט לא קפא על שמריו ובגיל 50 למד לנגן בצ'לו. חויה זו סיפקה לו הזדמנות נוספת לחשוב על למידה, הנאה, כשרון, ומשמעת. על נסיונו זה הוא כתב בספר מעורר ההשראה לעולם לא מאוחר מדי.

בינתיים גדלה קהילת החינוך הביתי ונוצר צורך בספר שיסביר לציבור הרחב ולמי ששוקל את הנושא גם את הלמה וגם את האיך של חינוך ביתי. למטרה זו כתב הולט את למד את ילדיך והקדיש בו מקום נרחב לדבריהם של הורים שמחנכים את ילדיהם בבית ע"י ציטוט ממכתביהם אליו ומרשימות ב-GWS (להולט עצמו לא היו ילדים). הוא הרגיע את חששותיהם של הורים רבים שאין להם הכישורים הדרושים לחנך את ילדיהם, בהסבירו שהכישורים האלה אינם נלמדים באוניברסיטה או בסמינרים למורים:

אפשר לסכם בקצרה מה אנשים צריכים על מנת ללמד את ילדיהם. קודם כל, הם צריכים לחבב אותם, להנות מחברתם, נוכחותם, מרצם, תמימותם ותשוקתם. הם צריכים להנות מדיבורם ושאלותיהם, ולהנות באותה מידה מהניסיון לענות על השאלות האלה. הם צריכים לחשוב על ילדיהם כחברים, אפילו חברים קרובים, צריכים להרגיש מאושרים יותר כשהם קרובים ולהתגעגע אליהם כשהם רחוקים. הם צריכים לבטוח בהם כבני אדם, לכבד את אצילותם השברירית, לנהוג בהם באדיבות, לקחת אותם ברצינות. הם צריכים להרגיש בליבם חלק מהפליאה של ילדיהם, הסקרנות, וההתלהבות מהעולם. והם צריכים מספיק בטחון עצמי, ספקנות במומחים, ונכונות להיות שונים מרוב האנשים, כדי לקחת על עצמם את האחריות ללמידה של ילדיהם. אבל בזה מתמצה כל מה שהורים צריכים. אולי רק למיעוט קטן יש את כל התכונות האלה. ודאי שחלק התברכו בהן יותר מאשר אחרים. רבים יסגלו אותן לעצמם כשילמדו להכיר את ילדיהם טוב יותר; רוב ההורים המחנכים את ילדיהם בבית אומרים שהם למדו לחבב אותם יותר, לא פחות. בכל מקרה, אין אלה תכונות שאפשר ללמד או ללמוד בבית-ספר, או למדוד במבחן, או לאשר בתעודה.

הולט נפטר ב-1985. לאחר מותו נמצאה בביתו טיוטה כמעט מושלמת לספר על למידה של ילדים בחינוך ביתי. הספר הושלם בידי עמיתיו מ-GWS ויצא לאור בשם לומדים כל הזמן. הספר מפרט ומדגים את גישת ה-unschooling לתחומים כמו קריאה וכתיבה, חשבון, מוסיקה, מדע ועוד, ומסביר את עקרונותיה הכלליים:

תמיד טוב יותר לילד להבין משהו בכוחות עצמו מאשר שילמדו אותו – בהנחה, כמובן, שהלמידה לא מלווה בסכנת חיים, כמו במקרה של ריצה לכביש סואן. אבל בתחומים העיוניים אין יוצאים מכלל זה. קודם כל, מה שהוא לומד בעצמו, הוא זוכר טוב יותר. שנית, וחשוב יותר, כל פעם שהוא לומד משהו בעצמו, הוא רוכש עוד בטחון ביכולתו ללמוד.

חיים שראוי לחיותם ועבודה שראוי לעשותה. זה מה שאני רוצה עבור ילדים (ומבוגרים) – לא רק, או בכלל לא, השכלה טובה יותר.

לדף הראשי