כבד את ילדיך

בית-ספר לצרכנות יונת שרון (מתוך באופן טבעי, גיליון 32, דצמבר 2000)

לא חסרים מבקרים לבית-הספר. יש אומרים שהוא נכשל בחינוך לערכים, יש אומרים שהוא נכשל בהקניית כישורי-חיים, יש אומרים שהוא נכשל במתן השכלה, ויש לא מעט שאומרים שהוא נכשל אפילו במשימה הבסיסית של שמירה על שלמותם הגופנית והנפשית של הילדים הבאים בשעריו. אבל הביקורת הקשה והקיצונית ביותר על בית-הספר אינה שהוא נכשל, אלא שהוא מצליח.

לפני כ-30 שנה פתח איוואן איליץ' את ספרו המהפכני ביטול בית-הספר במלים האלה:

בתי הספר מלמדים לזהות את התהליך [של הלמידה] עם החומר [אותו לומדים]. ברגע שהאבחנה ביניהם מטשטשת, נוצרת צורת חשיבה חדשה: הגברת הטיפול תגרום לשיפור התוצאות; או במלים אחרות, הסלמה מביאה להצלחה. כך התלמיד מחונך שלא להבדיל בין הוראה ללמידה, בין עלית כתה לבין השכלה, בין תעודה לבין כישורים, ובין דיבור רהוט לבין אמירה מקורית. דמיונו מחונך לקבל שירות במקום ערך. טיפול רפואי נעשה מזוהה עם שמירה על הבריאות, עבודה סוציאלית עם שיפור חיי החברה, הגנה משטרתית עם בטחון אישי, כוח צבאי עם בטחון לאומי, מרוץ העכברושים עם עבודה יצרנית. בריאות, לימודים, כבוד, עצמאות, ויצירה מוגדרים ע"י תפוקת המוסדות המתיימרים לספק אותם, וכל שיפור בהם נעשה תלוי בתוספת משאבים לניהול בתי-חולים, בתי-ספר ושאר סוכנויות.

בדומה, הכלכלה המערבית המודרנית מבוססת על ההנחה שככל שיש לך יותר "כוח-קניה", כך עולה רמת-החיים שלך. הפרסומות מבטיחות לנו שמוצרים שנקנה ישפרו את חיינו, והכלכלנים בודקים כמה מוצרים הצלחנו לרכוש בשביל לחשב את איכות חיינו.

איליץ' טוען שהדמיון הזה אינו מקרי. הוא אומר שבית-הספר גורם לשימור התרבות הצרכנית בשני אופנים:

1. הוא מחנך את התלמידים להיות צרכנים;
2. הוא דואג למחסור בכוח אדם יצרני, וכך מבטיח שההיצע לא יציף את הביקוש והמערכת הקפיטליסטית תוכל להמשיך לתפקד.

בנוסף, המעבר מכתה לכתה "גבוהה" יותר מהווה עדות ל"התקדמות", ובבית-הספר ההתקדמות מהווה מטרה בפני עצמה: לרכוש ידע בשביל להתקדם לכתה גבוהה יותר שבה... רוכשים עוד ידע! כך מועבר המסר שהתקדמות היא מעבר מרכישה לרכישה, מסוברו לוולוו, מדירה לוילה. מספר שנות ההשתתפות בבית-הספר ("שנות-לימוד") נחשב למעיד על יכולת ההתקדמות, ואין זה מפתיע שיש מתאם גבוה בינו לבין רמת הצריכה וההכנסה.

הטענה השניה מורכבת קצת יותר: התרבות הצרכנית מבוססת על מחסור. אנחנו לא קונים אויר, למשל, כי אין מחסור באויר לנשימה (בינתיים). מוצרים נכנסים לרשימת הקניות שלנו רק כשהמחסור בהם נעשה משמעותי מספיק (למשל מי-שתיה לא היו פעם מוצר צריכה, אבל היום אנשים רבים קונים מים בבקבוקים).

אבל מה קורה כשמפסיק להיות מחסור במוצר מסויים? במקרים כאלה, לא כל כך פשוט להוציא את המוצר מרשימת הקניות, כי האנשים שמוכרים לנו אותו לא ירצו להפסיד את מקור לחמם ולכן הם יתנגדו לתהליך הזה. כך, למשל, שבתו עובדי-הדפוס של "ידיעות אחרונות" נגד שימוש בטכנולוגיות הדפסה יעילות יותר, כך מוחים עובדי חברת-החשמל נגד כניסת חברות נוספות לענף, וכך נלחמת בזק נגד מתן רשיונות תקשורת דו-כיוונית לחברות כבלים ולווין. כל האנשים האלה לא רוצים לוותר על המחסור בשירות אותו הם מספקים.

אולי קצת יותר קשה להבחין בכך, אבל דבר דומה קורה גם בתחום העבודה היצרנית. תקציבו של משרד החינוך הוא השני בגודלו (אחרי משרד הבטחון). במערכת החינוך מועסקים כ-200,000 מורים וכ-1,800,000 תלמידים שמנוטרלים מעבודה יצרנית. מה היה קורה לו היו מבטלים את חוק חינוך חובה ומשחררים את כל המורים והתלמידים? מה הם היו עושים בזמן שהתפנה להם? גם אם לא כולם היו מצטרפים לשוק העבודה (ילדים קטנים, אנשים שישגיחו עליהם, וסתם מי שלא רוצה לעבוד) אפשר לשער שחלק משמעותי מהם היו מנסים לעסוק בעבודה יצרנית כלשהי. מה זה היה עושה לשוק העבודה? לכלכלה בכלל? לחברה?

לא אנסה להעלות כאן השערות מפורטות. אבל ברור שמצב העניינים הקיים היה משתנה בצורה קיצונית, ושיש אנשים שעלולים להפסיד מכך. שינוי כזה "לא יעלה על הדעת" מאחר שהוא עלול לגרום לפגיעה במארג החברתי לא פחות מאשר מעבר למדינת-הלכה או למשטר צבאי. לכן ברור למה החברה חשה צורך להתגונן מפני שינוי כזה ולמה ביטול חוק חינוך חובה אינו עולה לדיון, מלבד בין הוגים חינוכיים ספורים. גם אם אין לחוק חינוך חובה הצדקה חינוכית, הוא הכרחי לשימור המבנה הכלכלי והחברתי.

כשמסתכלים על בית-הספר באור זה, מסתבר שהוא לא נכשל כלל וכלל. הוא מוסד מוצלח מאוד בתפקידו לשמור על המבנה החברתי והכלכלי הקיים ולהכין את הילדים למלא את מקומם במבנה זה. הוא דרוש לא כדי ללמד או לחנך, אלא כדי לשמר ולייצב את המבנה: "אחרי הכל, אתה רק עוד לבנה בחומה."

אפשר לקרוא חלק מספריו ומאמריו של איוואן איליץ' ברשת.

לדף הראשי