חנוקה מבלגן

(מתוך באופן טבעי, גיליון 28, אפריל 2000)

הכסא שלידי מחזיק על המשענת מכנסיים מלוכלכים, מארח על המושב קופסת קלפים שתוכנה התפזר בחדר אחר, מחביא מתחתיו מעטפה מהבנק ומחשבון, ותומך במבנה מפותל של מנקי מקטרות שהיו פעם חלק מתפאורה של איזשהו משחק. מבט קצר סביב מאשר שהכסא הזה הוא אכן המקום הטוב ביותר להתחיל בו את הסידור - שאר הבית מבולגן הרבה יותר. נו טוב. אני נאנחת וקמה לקחת לי מים ומשהו לנשנש, ומתחילה לכתוב. נדחה את הסידור לאחר כך.

אבל למה, בעצם? למה אני נאנחת כשמפריע לי הבלגן? כשהרגשתי צמא, פשוט קמתי לקחת מים - בלי אנחות, בלי לדחות לאחר כך. אבל כשמדובר בסדר ונקיון, משהו עוצר אותי, משהו גורם לי להגיש רע מעצם העובדה שבכלל הגעתי למצב שצריך לסדר את הבית. אני לא מרגישה ככה לגבי דברים אחרים: "אוף! שוב לא שתיתי יותר מדי זמן ועכשיו אצטרך לקום, ללכת למטבח, למצוא כוס, למלא אותה במים, ולשתות!" - אני פשוט עושה מה שנדרש בשביל לספק את הצורך שלי במים. אבל סדר ונקיון אצלי הם פעולה טעונה רגשית, ולא סתם דרך לספק את הצורך שלי להיות בסביבה נעימה.

אני מנסה לבדוק מה הרגש שנקשר אצלי לבלגן ולכלוך. גועל? לא, שני ילדים חקרנים חיסנו אותי מתחושות גועל. אולי עודף גירויים? גם לא, אין לי בעיה להתעלם מהסביבה ולהתרכז בכתיבה. אני מסתכלת שוב סביב. בושה. עוד מעט יבוא מישהו לבקר ולא נעים לי שיראו את הבית ככה. אשמה. איך אני נותנת לבית להגיע למצב כזה?

מאיפה באו הרגשות האלה? אני לא מתביישת באנגלית שלי, למשל. כשאני צריכה לדבר עם מישהו באנגלית, אני יודעת שיש לי שגיאות רבות, אבל אני עושה כמיטב יכולתי ולא מתביישת בעובדה שהיכולת הזו מאוד מוגבלת. אני גם לא מרגישה אשמה על כך שלא השקעתי יותר בלימוד אנגלית למרות שיכולתי לעשות זאת ולמרות שזה מקשה על בני-שיחי. אז למה אני מרגישה בושה ואשמה בגלל הבלגן והלכלוך?

משהו גרם לי להרגיש ככה. הילדה שהייתי פעם אולי לא סידרה את המשחקים, אולי השאירה לכלוך. גערו בה מול כולם והיא התביישה. אמרו לה שהיא לא בסדר והיא האמינה. והיום, כשאני רואה בלגן ולכלוך, אני מרגישה בושה ואשמה. ואני נאנחת, חנוקה. עדיף למצוא משהו אחר לעשות, משהו שלא תלוי עליו כל המטען הרגשי הזה.

"יאללה, אמא, בואי נמשיך לסדר!"

מסיבה לא ברורה, הילדים שלי חושבים שלסדר ולנקות איתי זה כיף. הקטן שוב שפך את הצבעים כדי להכניס אותם חזרה לקופסה, והגדול כבר מחשב איך לארגן את התיבות כך שהמקום על המיטה שלו יתאים בדיוק לשלושה ילדים בישיבה. הוא קצר-רוח, כי הבטחתי לו שאחרי הסידור נשטוף את הבית והוא כבר הזמין להיות זה שמייבש.

אילו רק הייתי יכולה להידבק במעט מההתלהבות שלהם! אבל לא, איבדתי את זה. אינטלקטואלית, אני מסוגלת להבין למה הם נהנים מזה כל-כך: ההתעסקות בחפצים שלהם, העובדה שהם עושים משהו שמועיל לכולם, החשיבה איך לארגן את הדברים בצורה טובה, המגע במים, הפעילות הגופנית, העבודה בצוותא. כל אלה דברים שגם אני אוהבת. אבל איכשהו, כשצריך לסדר את הבית, אני מרגישה חנוקה.

האם גם הם ישנאו לסדר כשהם יגדלו? איך אצליח להימנע מלהעביר אליהם את המטען שלי בנושא הסדר והנקיון? לא לבייש, לא להאשים. בלגן הוא לא דבר שצריך להרגיש רע בגללו, הוא פשוט אוסף של חפצים שלא מונחים במקומם. לכלוך לא אומר שמי שעשה אותו הוא לא בסדר, זוהי תוצאה טבעית של החיים. כל-כך קל לי להבין את זה בראש, כל-כך קשה לי להרגיש את זה בלב.

"בסדר, אני באה." אני מחניקה את האנחה והולכת לסדר איתם.

למבט אחר על סדר ובלגן, ראו את רשימתה של רחלי מנדלסון מתוך התוהו-ובוהו.

לדף הראשי