אני לומדת בכיתה י"א, ומחר אני הולכת לבי"ס שעה לפני, לדבר עם המנהל בנושא.. עזיבת בי"ס. לא בדיוק לדבר, כי זה לא נתון לדיון אלא להגיד ולהסביר את הסיבות אם זה יעניין אותו.
אל דאגה, אני לא מותרת על השכלה - אני עושה בגרות אקסטרנית וגם עוברת לעבוד במשרה מלאה בדבר שלדעתי הוא העתיד שלי והכישרון שזה גם לא מעט.
אחרי 11 שנות לימוד הגעתי למסקנה שהייתה ברורה לי תמיד - לי, כאדם, לא מתאימה מסגרת הבי"ס.
אני כותבת עברית בלי שגיאות כתיב. בכלל. אולי זה אינטואיציה או כישרון, לא יודעת. ובכל זאת קיבלתי 72 בבגרות בלשון כי לא ידעתי את הסיבה לכתיבת מילה בצורה מסויימת. אם כי ידעתי איך לכתוב אותה.
דברים מסוג זה קרו בעוד מקצועות.
המנהל שלי רצה להכריח אותי לבקר בהצגות מטעם בי"ס. הודעתי לו שאם אני ארצה לבקר בתיאטרון (דבר שאני עושה בהחלט) אני לא אזדקק לאף אחד שידחוף אותי.
זה ועוד אינספור מקרים הבהירו לי שאני לא מתאימה למסגרת. יותר מידי תקלות איתם אין לי שום חשק להתמודד. אני חושבת שעכשיו מצאתי את המסלול הנכון שלי בחיים, ואם אני טועה - אני אלמד לפחות מהטעויות.
לדעתי זה נהדר שהפורום הזה קיים. תודה לכל מי שעזר להקים אותו ובמיוחד למנהל שמקדיש מזמנו. עבודתך מוערכת מאוד, תודה!
אינה,
מנהלת קהילת ביקורת אתרים
למען האמת קצת נלחצתי מהנושא עד קריאת ההודעה לא נתקלתי בהרבה תמיכה, למרות ששתי המורות איתן דיברתי - לאנגלית ולמחשבים, במיוחד השניה, אמרו שאני מסוגלת לבגרות אקסטרנית (והרבה יותר) לפחות במקצוע שלהן, וזה בהחלט יותר ממה שציפיתי.
אני, אגב, לומדת בעירוני א' אז כנראה שיש לנו משהו במשותף
ואני מאוד מודה על התמיכה - היא מאוד חשובה לי. באמת, נדמה לי שאומץ (או הצורך בו) היא בדיוק המילה שחיפשתי להרגשה שלי. רוב האנשים מתקשים להבין שאני מאוד מבינה עד כמה גדול הסיכון שאני לוקחת וההחלטה לא הייתה קלה בכלל.
אולי זה קצת אירוני אבל לאחר שאשיג משהו מהמטרות שלי בחיים, הייתי מאוד רוצה שיגיע שלב בו אהיה מבוססת כלכלית ואינטלקטואלית מספיק כדי שאוכל להחליף מקצוע להוראה. שניים מבערך מאה מורים בבי"ס שלי גורמים להאמין שיש עוד תקווה למוסד החינוכי. הייתי מאוד רוצה להיות חלק ממנה.
לילה טוב ותודה.
אינה, אני מורידה בפנייך את הכובע.
לי לו היה האומץ לעשות את הצעד שאת עומדת לעשות, בשעתו ואכלתי מרורים.
כל אדם צריך להתפתח בדרך שהוא חושב המתאימה לו ביותר ונראה שאת יודעת, וגם אם לא לגמרי בוודאות את קרוב למדי תלמדי בהנאה מהחיים את מה שביה"ס לא כל כך יצליח כנראה ללמדך.
עלי והצליחי
ובכן, השיחה עם מנהל התיכון הלכה די חלק. הוא התעניין למה אני רוצה לעזוב, התחיל בשטיפת מוח על חוויות הבית ספר (אם היו לי כאלה בעשר וחצי השנים האחרונות לא הייתי עוזבת, מר כהן) ועל זה שאין לי שום לחץ להתחיל לעבוד (יש לי. אני רוצה לעשות להגיע למשהו, תמיד רציתי ותמיד היו לי שאיפות לכך)
הוא שלח אותי למנהלת הכללית (הבי"ס הוא גם חט"ב וגם תיכון). אותה לא עניין מה היה לי להגיד, היא דרשה לראות את אמא שלי. אמנם אין לה שום זכות לדרוש את זה על מנת לתת לי את התעודה. אבל אני לא רציתי לעזוב "עם ריח רע". אז החלטתי ללכת לכבודה ולהביא את אימי ואחי הגדול (בהמלצת היועצת. הוא די מאזן את המשפחה).
השיחה הורכבה מהמונולוג שלה על בנה שרצה ללמוד לבד וכו'. במשך השיחה היא ציינה מספר פעמים (גדול מכדי לספור אותו) שאני לא יכולה ללמוד לבד ולעשות בגרות בעצמי, שעם בגרות אקסטרנית לא אתקבל לטכניון (את זה אני עוד מתכוונת לברר).
היא גם ציינה שאני כלום עכשיו, שללא בגרות מבית ספר בוקר אני אשאר כלום. באותו רגע הרגשתי שאני מסוגלת להקדיש את חיי כדי להראות לה שאני לא. כדי לבוא עוד חמש שנים בראשון לספטמבר, מוזמנת לנאום פתיחה ולהגיד: "היסתכלי לי בעיניים גברת בתיה בראונר. ותגידי לי עוד פעם שאני לא מסוגלת להגיע לכלום. שאני כלום בלי הבגרות מבית ספר שלך. תגידי לי את זה!".
אני לא אתן לה את הסיפוק. אני לא אחשוב עליה שניה אחת לאחר העזיבה.
למרות שעשיתי את כל בחינות המחצית, את תעודת המחצית היא מוכנה לתת לי רק עוד שלוש שבועות, ואצטרך להיות נוכחת בכל השיעורים. בנוסף היא הייתה כל כך נחמדה שאמרה לי שלאחר שבועיים אחרי העזיבה אני יכולה לחזור לבי"ס. אחרי חודש היא לא תקבל אותי אם ארצה לחזור.
בנאום המרגש שלה היא הצליחה לגרום לאחי, שהיה היחיד שתמך יחסית, או אם לומר זאת נכון, התנגד פחות מכולם, להיות לגמרי נגד העזיבה. הייתה לנו שיחה שעתיים ובה הוא אסר עלי בתוקף לעזוב את הבית ספר והסביר כמה זה חשוב. כמובן שהוא מבין שזאת הבחירה שלי.
כולם ניסו להסביר לי שאני עוזבת את המסלול הקל של החיים: תיכון-בגרות-טכניון-עבודה למסלול לא ידוע שבו אולי אני לא אגיע לכלום ואשאר בלי בגרות ועבודה ולמשפחה לא יהיו אמצעים כלכליים לתמוך בי בגיל מבוגר.
אני הסכמתי להישאר שלושה שבועות עד לקבלת התעודות (לאחר שעשיתי את כל הבחינות וכל הציונים נמסרו כמובן). לאחר מכן אני כבר לא יודעת. כל הדיבורים האלה על סיכון הכל, על האפשרות להישאר בלי עבודה והשכלה, על כך שאני לא מסוגלת לעשות בגרות לבד מתחילים להשפיע עלי.
ואני רוצה לעזוב! אני רוצה לחיות את החיים שלי! אני רוצה את הזכות להיכשל בחיי ואין לי. כי הורי יהיו תלויים בי או לפחות לא יוכלו לתמוך, כי אני ארגיש כאילו שאיכזבתי את כולם אם אכשל. כאילו שלא אוכל לעולם להסתכל לגברת בראונר בעיניים ולהגיד לה: "טעית. אני לא כלום. ואני הגעתי למשהו".
ואני מאמינה שחייבים לקחת סיכוי לכישלון אדיר בשביל סיכוי להצלחה אדירה. ולא, זאת לא קלישאה שאומרים כל התלמידים שמגיעים לחדרך, מר דני כהן! זאת האמונה שלי. אתה לא רואה אותי שקוף כמו שאמרת. ואתה לא מכיר אותי בכלל.
ואת המונולוג הזה אני שופכת כאן כי אני לא רוצה להגיד לכם אותו בפנים. לא בגלל שאני מפחדת. אם טרחת להכיר אותי, מר מנהל תיכון עירוני א', לא היית חושב כך. אני פשוט לא רוצה לשמוע את התשובות שלכם.
תודה לכל מי שהקשיב
אין לכם מושג כמה זה חשוב לי
בכבוד רב,
אינה,
כתבת המגאזין "מחשבים וכיף"
מנהלת קהילת ביקורת אתרים
מעצבת אתרים
והיה מאד לא טבעי אם לא.
יש חיים אחרי ביה"ס. קצת קשה לאנשי המערכת לקבל זאת (חוק ההשרדות של הארגון).
רק את עמוק בפנים יודעת מה נכון לך, ואין לי ספק שאת חשב בו עלי והצליחי
ואני מודה לך מכל הלב. אני מאמינה שמצאתי את הדרך שלי. הלוואי והייתי יכולה לעבור אותה בלי להילחם כל כך הרבה.
אינה - שוב מניסיון חיים, מלחמות קטנות עושות את העניין פחות מעניין.
אנשי בית הספר שלך היו מחכימים ואולי גם משיגים את מטרתם אם היו מנמיכים פרופיל, ו"זורמים איתך"......
פנינה, זה קצת לא הוגן כי אני לא מכיר את כל העובדות, אבל מהכרות עם מערכות דומות, נראה לי שהם מרגישים מאויימים בשמם ובשם המערכת. הקשבה והיענות לנערה כמו אינה מחייבת נטישה של מנגנוני שליטה שעובדים כבר מאתיים שנה. סוג כזה של הקשבה מחייב אוירה אחרת, אומץ אחר. אנחנו מאמצים אל ליבנו את אינה והאומץ שלה, אבל בית הספר צריך לגייס פה אומץ גדול פי שבע.
בית הספר צריך לגלות כאן שהיענות לצרכי התלמיד הבודד לא מאיימים על הכלל והסדר. היענות לתלמיד מיוחד בגמישות מרובה איננה מערערת אלא מחזקת, אבל את זה צריך לחוות בכדי להאמין. בתי ספר רבים שאני מכיר אינם פנויים לסוג כזה של התנסות. הם עסוקים בהגנה על "האינטרסים של הרוב" - להכין אותם לבגרות. הם לא תופשים שכל הבגרות הזאת זה עניין של חצי שנה אינטנסיבית בשיטות של בית ספר אקסטרני טוב. הם מתכסים באמתלה של הבגרות בכדי לא להעיז.
חנן
אינה.
קודם כל בעניין של תמיכה.
אני לא מכיר אותך ויהיה זה אולי לא מספיק אחראי מצידי לתמוך בך ללא סייג, אבל זה מה שאני מרגיש. אני רואה מה את עושה עם החיים שלך, אני רואה את דרך ההתבטאות שלך, אני מוכן להמר עליך.
אינה - ואת יכולה להראות את זה גם לאחיך הגדול (אני מוכן אגב לדבר איתו אם את רוצה ולהסביר לו איזה נזק יכול לעשות בית ספר לאנשים מיוחדים אם את רוצה - שיתקשר אלי - אין לי שום ספק שתצליחי גם בלי בית הספר!!! אין לי ספק שיהיה לך קל לעשות בגרות אקסטרנית - כשתרצי ואין לי ספק שתוכלי להתקבל לכל מוסד שתרצי - מה עוד שנפתחים ערוצים חדשים עוקפי בגרות כל הזמן.
אני חושב שעצם העובדה שהמנהלת לא היתה מעוניינת במה שלך יש להגיד והיתה מוכנה לדבר רק עם אימך מראה כמה היא לא ערוכה להבין אדם שחושב קצת אחרת, שיש לו צרכים אחרים - ואני לא מכיר אותה ולא את נקודת המבט שלה...
שיהיו לך אלף שנים של הצלחה וטוב.
שמרי אותנו בתמונה - נעזור ככל שנוכל.
חנן
דרך אגב אינה, אני לא יודעת מה קורה בטכניון - אבל אני כן יודעת שבסמינר הקיבוצים, מוכנים לקבל אנשים מיוחדים כמוך, אחרי שעברו מסלול מסויים של להוכיח שהם יכולים ללמוד הלאה, אנשים כמוך - אנשים ללא בגרות מלאה, עם יכולות גדולות בחיים וביכולת הוראה / לימוד שלהם.
יכול להיות נורא סרקסטי אם ילדה כמוך יכולה להפוך להיות מורה, אולי לתקשורת, או עיצוב תכנה או לאיזה שהוא מקצוע ייחודי, שיכולה ללמד ילדים כמוך ...
ולחזור למנהלת בית הספר שלך ולבקש ממנה להתקבל לבית הספר כאשת צוות מהשורה.... בהצלחה
אם כי אני מתכוונת לסיים את הבגרות שלי, ומאמינה שאני יכולה, תמיד חשבתי שאני מתאימה להוראה. היא נמצאת בראש סדר העדיפויות שלי לעתיד אחרי העבודה בתחומי האינטרנט. אולי אוכל לשלב אותו גם בהוראה. תודה!
אינה שלום
כמה דברים לי אליך, ראשית - אמר כבר גדול וחכם מאיתנו, ילדים לומדים למרות בית הספר, אם את צריכה את הדוגמא שלי, או של כמה מאות אחרים שחינכתי, שוין, אני מניחה שאת מכירה חלק אחר.
אני מבינה שלמרות חוסר העניין שלך במקור הבגרות אליה את ניגשת, בטכניון כמוסד המשך, ומקור פרנסה (?!) למשפחתך העתידית, את רוצה לעזוב.
ובעצם - בחתימתך - את כתבת בעיתון נוער, ומעצבת אתרים, שני מקצועות ממשיים, ואולי אפילו עתידניים שהתמחית בהם, שתוכלי למצוא בהם פרנסה בשפע, גם ללא תארים מפה עד להודעה חדשה, וזאת למרות שבית הספר לא הציע לך אפילו לא שמץ של כישורון אחד, להיות מסוגלת לעשות את הדרוש מבעלי תפקידים כאלו, או להיות מוכנה לשוק הרוחש והמאיים.
אל תצפי מבית הספר, או מהטכניון לתת לך כישורים שיעשו אותך מעצבת אתרים יותר טובה, או עיתונאית כזו... את זה לומדים בחיים, יש מגמות תקשורת, אבל למי שאין את זה מהחיים - גם תעודות וציונים לא יעזרו... מה שהלימודים כן אולי יתנו לך, הם עומק ראיה, אחר מזה הצומח מניסיון תהייה וטעיה, כלים למדוד דברים, להעריך מידע, וכו', אם ממש תפלי על מורה טוב, אז גם כלים של איך ללמוד, מהחיים, מהניסיון שלך ושל אחרים, וכו'. מידע - אפשר להשיג בכל פינה באינטרנט שלנו, וידע - תבני בדרך זו או אחרת בחיים.
מה שיש לי כן להגיד בעד להשאר בביה"ס, הוא שהחיים לא ממש בורחים, לא יקרה כלום אם תשארי ילדה עד סוף י"ב, זו הזדמנות שאינה חוזרת, תמיד תוכלי להתמודד על תפקיד כזה או אחר, וככל שהזמן יעבור - תוכלי לעשות זאת עם ניסיון ובגרות (נפשית) יותר גדולים, לא משנה באיזה גיל או איך תחליטי לחזור לספסל הלימודים - את לעולם לא תצליחי להיות שם כמו ילדה...
נכון שלכתוב משפט כזה, מצריך פרספקטיבה על החיים, ולהבין אותו צריך להיות במצב דומה, אבל - אם תרצי, את מוזמנת להשתמש בניסיון חיים שלי...
בהצלחה בכל דרך בה תבחרי
פנינה
שלום פנינה
אכן, הדברים אליהם אני רוצה ומקווה להתפתח אינם דורשים בגרות טובה במיוחד, שלא לומר לא דורשים בכלל. אני לא מצפה מבית ספר לכישורים. אחרי הכל, מטרתו היא ללמד אותי ללמוד (הוא לא בדיוק הצליח בכך). למרות כל הצביעות מסביב, אני רוצה להגיד שרק סיבה אחת מניעה אותי להוציא את התלבושת האחידה מהארון כל בוקר, והיא הבגרות. לא למידה, לא ידע (אם כי אני אדם שאוהב ורוצה ללמוד דברים לאו דווקא קשורים לאפשרויות מקצוע עתידיות), רק פיסת נייר אחת. ואני חייבת לציין שאני לא מרגישה טוב עם זה.
מה שאמרת על להישאר ילדה עד י"ב. העניין הוא שאני לא מרגישה ילדה. אני לא מרגישה שייכת, משום בחינה. למרות הגיל אני חושבת שאני מבינה את כוונתך. אני חושבת שאם אחזור ללמודים עוד חמש שנים אני לא ארגיש שייכת. כמו עכשיו.
תודה לך...
את מדברת על הפחד הכי גדול שלי, על האפשרות להפסיד בהימור הזה. להתגרות בגורל. האמת היא שאני מרגישה שזה הדבר שאני עושה עכשיו. שאולי אני לא צריכה לשבת בשיעור חינוך ולשמוע דיונים אינסופיים על פוליטיקה, או בשיעור אנגלית ולשמוע את כל הדברים שאני יכולה לדקלם באמצע הלילה, והרשימה עוד ארוכה.
אני מרגישה שהגורל מוביל אותי לדרך אחרת. האם כדאי להישאר בבי"ס וללכת על עתיד כמעט בטוח? או לקחת את הסיכון ולחפש את עצמי עם סיכויים מאוד טובים ללכת לאיבוד? יש לי עוד שלושה שבועות לקבלת תעודה לחשוב על זה...
תודה על התגובה. אם פעם תרצי לדבר, האימייל שלי
lisa@netvision.net.il
והאייסיקיו 43510529
אינה שלום
אהבתי את האנרגיה האישית שממנה כתבת.
כמי שלמד בבית ספר, אויים שבשל העדרויות רבות מידי לא יוכל לגשת לבגרות וגמר עם ממוצע בגרות 8.5 ולא בגלל גאונות יתר, אני מבטיח לך שאין כל קשר ממשי בין בית ספר ובגרות וכל שכן שלא בין מערכת הלימודים הפורמלית והחיים שאחר כך. החופש מבית הספר רק יתן לך אפשרות נהדרת לשאול את עצמך מה באמת את רוצה לעשות בחיים וללכת לקראת זה הכי טוב שבעולם
בהצלחה
גם אני הייתי בתקופת היעדרויות, בעיקר בכיתה ט'. בין יתר הדברים אהבתי לצאת לטיילת על החוף ולחפש את עצמי. אני לא רוצה לברוח בשביל זה יותר.
אני מבינה שאין קשר ממשי בין בי"ס ובגרות אבל... האם כך יחשבו כל האנשים אליהם אבוא לראיון עבודה? הסיכון של לצאת מהמערכת ולא להתקבל לאחרת (עבודה או כל דבר אחר), זה מה שמפחיד אותי...
אני מקווה שאוכל לממש את כל האיחולים שלך. תודה רבה עליהם.
בפעם האחרונה כשנפגשתי עם המנהלת היא הייתה נורא נחמדה משום מה אז אין לי ממש תלונות (לא שהיו לי לפני)...
מחר יהיה היום האחרון שלי בבי"ס - החזרתי ספרים ואמרתי יפה שלום לכולם. עכשיו אתחיל ללמוד
אני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני. עם כישורים כמו שלך, בתחום עיצוב אתרים ניהול פורומים, עתונאות מחשבים ועוד, בית הספר צריך להצטער על כך שעזבת אותם. בכל מקרה אני מאמין שתצליחי בדרכך, ואם תמשיכי בכיוון של האינטרנט, תוכלי גם להגיע לעצמאות כלכלית במוקדם או במאוחר.
באשר לעצמאות כלכלית - אפשר להגיד שיש לי אותה אם בשביל עצמאות כלכלית לא היה צריך שכר-דירה
ישבתי חמש שעות בספריה ולמדתי ספרות - אף פעם לא למדתי לפני זה! איזה כיף זה היה, ללמוד את מקבת' (שקספיר), לקרוא מקורות, ניתוחים, משמעויות ועוד ועוד, במקום להקשיב להכתבה. שלשום שיניתי ל5- יחידות ספרות במקום 2 החובה, סתם כי אני אוהבת ספרות. המקצוע, לא השיעור....
ושיהיה ברור - אני לא מעודדת אף אחד לפרוש, לא רוצה אח"כ על המצפון שלי הורים זועמים
אני ניגשת לעשרים יחידות בגרות החל מעוד חמישה שבועות. החיים קשים, אה
ההורים נראה לי עדיין בהכחשה... דיברתי עם אבי הלילה והוא דווקא לא מסכים עם זה שהשיטה היא לא טובה. הוא אומר שאם למישהו לא טוב בבי"ס אז הוא אשם וכו' וכו'... אין תקווה לאנושות
לך לא היה טוב שם - וזו עובדה. מה זה חשוב בגלל מי? היה לך רע ובחרת לשנות - הלואי וכל האנשים היו מעיזים לשנות כשרע להם - תקראי מה ציטטתי מבוסקילה.
חנן