אני דווקא הייתי די בינונית בתיכון חוץ מכמה נושאים שענינו אותי - בעיקר אומנות.
בכל היתר אפשר להגיד ששרדתי. כמו רוב הילדים - שורדים. דווקא כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון ואחר-כך שני גיליתי שיש מסגרות שאני יכולה להיות בהן מאושרת ושהלימודים שווים לי בשביל להיות באותה מסגרת. וגיליתי גם, שיש דברים שאני יכולה להיות בהם יותר מבינונית...
אני חושבת שחלק גדול מהלמידה שהיתה לי קשורה לאופן בו התנהלו הלימודים, למורים, ולאנשים שלמדו איתי. אומנם לא הכל זהב, אבל חשוב מאוד גם מה עושים כשלא הכל טוב בתוך המסגרת ואיך היא מתמודדת עם בעיות.
לקנא, זאת אומרת.
וחוץ מזה - מסגרת, מעצם טבעה והגדרתה, אינה מתמודדת עם בעיות.
מסגרת או מכניעה בעיות, או זורקת אותן החוצה.
כי כדי לטפל ממש בבעיות, צריך גמישות.
ומסגרת גמישה זה אוקסימורון - פרדוקס והיפוכו, כמו שהיינו אומרים בצבא...
וחוץ מזה - כל מי שלמד, או עוסק בתחום טיפולי, יודע שאין דבר כזה בעיה, ולא מטפלים בבעיה, אלא יש אדם שיש לו חוסר נוחות מסויים (DisEase), ואנו עובדים עם האדם, ולא עם הבעיה. הלא כך הוא???
נכון שזה נשמע ממלכד אבל ברמה מסויימת בכל מקום שיש יותר מבן אדם אחד יש מסגרת (וגם אחד הוא איזה שהיא מגבלה...).
אנשים שנכנסים מרצונם למסגרת יודעים מה התנאים דבר שמוריד את רמת אי הנוחות (הפנמתי).
בלסלי קולג', שם למדתי, הגישה היא מראש שרוצים לעשות משהו אחר, באוירה אחרת ולפחות משתדלים.
לא למדתי תרפיה ב... אבל הגישה היא אותה גישה לאנשים.
אולי אם נעשה את הדברים נכון במסגרת הרגילה (עם או בלי מרכאות) לא נצטרך כל-כך הרבה תרפיסטים. לא לקחת זאת אישית.
למסגרת יש יכולת להגדיר את עצמה.
באינטל קרית-גת אמר המנהל שאין מזכירות. הגדיר שונה את חלוקת הסמכויות וראה זה פלא - אין מזכירות וכל אחד כותב ומדפיס לעצמו.
לא צריך לפחד מהמילה "מסגרת".
נוצר הרושם בפורום שכל מי שעוזב את התיכון עושה זאת כדי להתקבל ללימודים אקדמיים.
מהכרותי עם מוסדות אקדמיים, לפחות בחלק מהפקולטות מקצינים את מה שגרוע בתיכון - כולל נושאי לימוד לא רלוונטיים ו/או לא עדכניים.
מה הטעם?
האמת שאין צורך לפסול את זה או את זה. אני מאמינה שמסגרות שונות מתאימות לאנשים שונים ולפעמים זה גם עניין של מקום בחיים, חברה, קשרים רגשיים וכד' מה שעובר כחוט בין כל הסיפורים הוא לקיחת האחריות על הדרך האישית. מה שלנו, כמורים צריך להיות מאוד חשוב!!!
אני, אגב, לא עזבתי...
אבל במכללה ובאוניברסיטה למדתי לימודים נהדרים מלאי רוח ויצירתיות, מה שגורם לי הרבה קשיים להתקדם עכשיו במערכת.
אז נראה שמחירים משלמים כך או כך והשאלה היא איפה מרגישים טוב יותר עם מה שעושים.
תלוי עד איפה הולכים עם זה. אני, למשל, מרגיש שההשקעה בתואר שלישי היא ההשקעה הכדאית ביותר שאדם יכול לעשות בימי חייו. אני מדבר בעיקר על מה שזה עושה לך עם עצמך. אני מרגיש שהתואר השלישי נתן לי את הלגיטימציה להיות עצמי יותר מכל תהליך אחר שאני מכיר, ובמיוחד כי בחרתי דרך של הנעת שינוי או יצירה של דברים חדשים.
לכן, אנשים, אני לא יכול שלא לאחל לכל אדם שייתן לעצמו את הצ'אנס להגיע לזה (זה לא קשה).
חנן
העתקת שיעורי בית
העתקת עבודות
מרצים שלא ריעננו את החומר מאז המזוזואיקון
בחירת נושאי הלימוד לפי ממוצע הציונים בקורס
וכו' וכו' וכו'
התעודה הרשמית כמובן מחייבת לעבור את המסלול הסטנדרטי, אבל בשביל לחקור לא צריך שום תואר.
למשל, אני מתעניינת עכשיו בחינוך, לומדת את הנושא מקריאת ספרים ומאמרים, עושה תצפיות, אפילו מעין ניסויים. מלבד ספריה, חיבור לאינטרנט, ושיחה מדי פעם עם מישהו מהתחום, אני לא צריכה הרבה.
או בנושא שלי - פיתוח תוכנה: אין לי שום תואר בתחום, אבל זה לא מפריע לי להיות בקשר עם מה שקורה בו, כולל פרסום מאמרים בעיתונות המקצועית.
אני תוהה מה היה קורה לו הייתי עושה אותו הדבר גם בפיסיקה כשזה עוד בער לי בעצמות...
אני אוהבת את הגישה שלך! אם לימוד מחוץ למערכת - אז בכל הרמות, עד הסוף!