"כשמישהו לא עומד בקצב ההתקדמות של עמיתיו, אולי זה בגלל שהוא שומע מִקצב של תוף אחר. הניחו לו לצעוד לפי המנגינה שבאזניו, שונה או רחוקה ככל שתהיה." (הנרי דוד ת'ורו)
לכל אחד יש דרך אישית משלו לאכול תפוח, או לארוז לנסיעה, או לספר סיפור. ולכל אדם יש את הדרך הייחודית לו ללמוד נושא חדש, את קצב הלימודים האישי שלו, ואת נושאי העניין שלו. אם מנסים להגדיר דרך אחת "נכונה" ללמוד, בקצב אחד, ובנושאים אחידים לכולם, ברור שיהיו כאלה שאופן הלימוד הזה לא יתאים להם. הם עלולים להפגין שעמום ("הפרעות קשב"), לנסות לעסוק בפעילות אחרת במקום בזו המוכתבת להם ("הפרעות התנהגות"), ולא להתאים לקריטריונים האחידים להתקדמות במסלול הנתון ("ליקויי למידה").
ליקויי למידה הם סימני חוסר התאמה של מערכת החינוך לאופי הייחודי של הילד: לדרך הלימוד שלו, לתחומי העניין שלו, ולקצב ההתפתחות האישי שלו. ובאמת, אצל ילדים שלא נאלצים להתאים את עצמם לשיטת לימודים כזאת, לא מוצאים ליקויי למידה. כפי שמעיד מייסד בי"ס הדמוקרטי סדברי-ואלי: "במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי-ואלי." מחוץ למערכת החינוך האחידה, לביטוי "ליקויי למידה" פשוט אין משמעות - כל ילד חופשי ללמוד בדרך שלו.
ומה לגבי מבוגרים שמעידים על עצמם שהם לוקים בצורה זו או אחרת? גם אנשים שמאליים שהוכרחו בילדותם לנהוג כימניים פיתחו ליקויים מוטוריים. הליקויים האלה אמיתיים לחלוטין, אבל הם אינם תוצאה של השמאליות, אלא של שנים רבות בהם נכפה עליהם השימוש ביד ימין, בלי להניח ליד שמאל להתפתח כראוי. בדומה, אנשים שנאלצו במשך שנים להתפתח בדרך שאינה מתאימה להם, ושהדרך האישית שלהם דוכאה, סביר שיסבלו מליקויים בבגרותם.
דרך נוספת שבה מערכת החינוך יוצרת ליקויי למידה היא ע"י הפעלת לחץ, ציפיות, ושיפוט: על הילדים מופעל לחץ ללמוד חומר שהמערכת קבעה ובקצב שהיא מגדירה, מבהירים להם מה הציפיות מהם בכל שלב ומנסים לפתח גם אצל ההורים אותן ציפיות, ושופטים אותם לפי היכולת שלהם לעמוד בציפיות האלה - ע"י מתן ציונים מספריים או בדרכים פחות מוצהרות (למשל לשאול ילד מול כל הכתה).
הלחץ הזה פוגע ביכולת של הילדים ללמוד ולבצע מטלות מורכבות. זה דומה לאופן שבו קשה לקשור את שרוכי-הנעליים דווקא כשממהרים, אבל נורא יותר: לא רק שהילד לא מצליח לעמוד בציפיות של אנשים חשובים לו, אלא הוא גם לומד שהוא נכשל, חסר יכולת. מתחושה כזאת של חוסר אונים קשה להשתחרר, בעיקר אם היא חוזרת פעמים רבות ולאורך זמן. כך יוצא שהלחץ לעמוד בציפיות לא רק יוצר קשיי לימוד, אלא מגביר אותם עם כל כשלון נוסף, ומקבע את תחושת חוסר האונים.
התוית "לקוי למידה" בהרבה מקרים משחררת את הילד מהציפיות לבצע את מה שהוא נכשל בו בעבר, ולכן רבים מאמצים אותה באנחת רווחה. הניסיון למצוא את הגורמים לליקוי בסיבות אורגניות, שמהוות מעין "כוח עליון", משחרר את כל המעורבים מאחריות על יצירת חוסר-האונים של הילד, ומבטח אותם מפני רגשות אשמה או צורך להשתנות. רוב ה"טיפולים" בליקוי הינם דרכים להתאים את הילד לציפיות המערכת, מבלי לערער את ההנחות עליהן היא נסמכת (שכל הילדים צריכים ללמוד אותו חומר, באותו קצב, ובאותו אופן) ואת אמון ההורים בהנחות האלה.
בחינוך ביתי לא קיימים האילוצים של מערכת חינוך המונית, ולכן גם אין צורך לקבל את ההנחות שהיא מסתמכת עליהן לגבי קצב התפתחות אחיד ודרך לימוד אחידה. ההבדלים האישיים בלמידה יכולים להשאר פשוט כך - הבדלים, ולא להפוך לליקויים.
גם מערכת החינוך מתחילה להכיר בלגיטימיות של דרכי לימוד שונות, ואפילו מתירה נסיונות להתחשב בהבדלים בדרך הלימוד. בשדה המחקר החינוכי, יש נסיונות שונים להגדיר את ההבדלים האישיים, כמו התיאוריות על סגנונות למידה ועל ריבוי אינטליגנציות.